התחדשות עירונית וירושלים

פנזין

גם בפריפריה יש קו רקיע

(מאמר דעה שהתפרסם בעיתון ‘הארץ’ – 25.12.2016)

בנייה למגורים במגדלים היא לא רק אמירה אסתטית או אדריכלית, שאותה בחנו ניר חסון ונעמה ריבה. המדיניות המעורפלת של הבנייה למגורים במגדלים מכווינה את ציפוף העיר בעיקר אל שכונות הפריפריה שלה, אלו שכבר כיום מקופחות מנגישות לשירותים ולתשתיות. החלטת הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה, לאמץ מדיניות של בנייה גבוהה מאוד על תוואי הרכבת הקלה, מוגבלת למקרים שלא קיימת בהם תוכנית מתאר מחייבת ושגודל המגרשים מאפשר זאת. זה יוצר הטיה בפיזור המגדלים. לדוגמה, בית הכרם מול קרית יובל: שתי השכונות יושבות על אותו קו רכבת קלה; אחת נתפסת כשכונה מבוססת והשנייה כשכונת שיכונים. העיריה מקדמת עכשיו תוכנית מתאר לבית הכרם, ובה הגבלות על גובה הבניינים על פסי הרכבת. לעומת זאת, בקרית יובל כבר מאושרים מגדלים של יותר מ–20 קומות.

הדרך השנייה לאישור מגדלים למגורים היא במסלול פינוי־בינוי. כאן הכוונה להבטיח כדאיות כלכלית דרך פריצת קו הרקיע; כלומר, התמורה ליזמים היא תוספת קומות עד להשגת כדאיות כלכלית לביצוע הפרויקט. במקומות שערך הדירות בהם נמוך, גובה הבניין נקבע על פי נקודת מאזן הרווח, ולא על פי מדיניות תכנון. מיותר לציין שהשכונות שהמתחמים לפינוי־בינוי בהן בעלי הערך הנמוך ביותר נמצאים בפריפריה העירונית, ובהתאם — הקפיצה לגובה הנדרשת.

התנאים הללו יוצרים הבדלים בין שכונות: אלו שעליהן לשאת את המגדלים ולשלש את אוכלוסייתן בתוך 15 שנה — ואלו שלא. הפיזור המוטה של המגדלים הוא ביטוי לאי־שוויון חברתי ותכנוני. קו רקיע וזכויות בנייה הם גם משאבים של קהילות וכיום הדרישה לוותר על אותם משאבים אינה שווה בין שכונות. ציפוף ירושלים הוא אינטרס עירוני, והוספת יחידות דיור בערים הינו אינטרס לאומי. במודל הנוכחי הנטל נופל על השכונות החלשות ומקבע אי־שוויון לדורות קדימה.

 

עוד פרקים