מוטי עמיר – להצחיק את סמי

פנזין

חוץ מהיותו מוזיקאי מוטי הוא גם שכן קרוב, ירושלמי שכיף לנו לארח והיה אצלנו בביקור בתחנה בעבר. כמה מילים מתוך הראיון עמו בתוכנית:

“השם של הכלי הזה הוא צ’רנגו והוא סוג של מנדולינה בוליביאנית. הכלי הזה במקור עשוי מארמדיל, החיה, למרות שזה מעץ. צ’רנגו טבעוני.”

מאיפה זה בא, איך התחלת לנגן על זה בכלל?

“הסתובבתי בבוליביה ופתאום ראיתי מישהו מנגן על גיטרה קטנה עם יותר מדי מיתרים, נורא התלהבתי, ולקחתי לו פיזית את הכלי מהיד, קצת מכות, לא באמת, אבל הוא הראה לי קצת איך לנגן על זה ונורא התלהבתי, אז העמסתי אחד לדרך.”

אפרופו חיבור לטבע וטבעונות, השירים שלך איך שאני רואה אותם הם רוחניים ועם חיבור לטבע, איפה זה בחיים הפרטיים שלך?

“תשמעי אני לא יודע לענות על השאלה הזאת, אני יכול להגיד שאני מסתובב הרבה בטבע, אולי זה נכנס לי פנימה לתוך הנגינה. אני מרגיש שיש הרבה ירושלים גם בתוך המנגינה אז אולי משם הרוח, זה בטח לא ממני. אני משאיל מטבע ומשאיל מירושלים ובוחש ומערבב.”

ים גבוה / מוטי עמיר

מתוך ים גבוה
תגיע אלי
מתוך זמן לשכוח
תאיר את עיני
תגיד לי באתי לספר
תגיד הייתי ישן וליבי ער

ראיון מעניין עם מוטי אפשר למצוא אצל חבירנו בקולמובוס פה.

בתוכנית: תום גל עם שעה ראשונה של מוזיקה חדשה מהמרחב הכנעני, ובשניה אלעד בן הרוש וניצן אגלנברג מארחים את מוטי עמיר

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

עוד פרקים

פדרו גראס – חצי סוגריים

פנזין

“פתאום מלא אנשים קלטו שרגע, כולם אוהבים את זה ואיך זה שאין את זה בארץ? ואז ארגנו עוד ערב של שירה מדוברת, שהיו בו באמת החלוצים הראשונים של זה בארץ. גלעד כהנא היה שמה…הוא עשה את זה באמת בלי לשאול אף אחד. ומזה התחיל להיפתח איזשהו ליין בתל אביב בלימה לימה, ובעצם מזה, אחרי שזה דעך התחלתי לארגן את הפואטרי סלאם בבית מזיא שגם צמח למה שהוא היום. צירפתי שני חברים: אריק אבר ואלן פותלס … וזו ההיסטוריה של השירה הדבורה בישראל- בקצרה”

זה צמח למימדים, לא הייתי אומר מבהילים, אבל די מרשימים. זאת אומרת זה נהיה משהו נורא נורא נורמלי איכשהו מלא ישראלים הולכים לזה וצורכים את זה

“תשמע ברוב העולם זה משהו מוכר, ז’אנר מוכר, בטח בארצות הברית. אתה אומר לאנשים סלאם פוטרי או ספוקן וורד הם יידעו מה זה… אצלנו זה חדש, טרי”

וזה גם הגיע באיזה בום. זה התחיל ופרח נורא מהר

“אני לא יודע איך להסביר איך זה צמח כל כך מהר, אבל זה נותן פתחון פה להרבה אנשים, ועצם זה שזה רטורי ומעניין ומגניב הופך את זה למשהו לא מייבש, לא סתם דעתנות. אני מאד מאמין בז’אנר, אז מבחינתי זה שהוא צומח זה מובן מאליו”

זה גם עושה לך די טוב. בנאדם זה מה שאתה עושה

“כן, אם הייתי מוציא את האלבום הזה לפני חמש שנים היו שואלים מה, מי? איפה? עכשיו קצת מבינים בערך איפה זה יושב ביקום”

(מתוך הראיון עם פדרו גראס)

קריאה מעניינת נוספת על האלבום פה.

בתוכנית: אריה גולדין מארח את פדרו גראס לשיחה סביב האלבום החדש וסצנת הפואטרי סלאם בירושלים ובארץ

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

עוד פרקים

סיפור על לחן רוסי שמתחיל בעין חרוד

פנזין

בניגוד להרבה משירי החלוצים בא״י, המבוססים על שירים רוסיים שהכירו החלוצים, השיר ‘קומה אחא’ הוא מן המקרים הנדירים שבהם עשה ניגון עברי מקורי את הדרך‬ מארץ ישראל לברית המועצות. מילות השיר המקורי נכתבו ע״י הסופר, המשורר והמתרגם יצחק שֶׁנְהַר (שנברג), שעלה לארץ בשנת 1921.

השיר הולחן בשנת 1924 או 1925 על ידי ‬ שלום פוסטולסקי, איש קיבוץ עין חרוד. שהלחין גם את המנגינה המוכרת של ‘עבדים היינו’, שמושרת עד היום בליל הסדר כמעט בכל בית יהודי.השיר זכה לפופולריות רבה לא רק בגלל הניגון הסוחף אלא גם בזכות היותו לריקוד מעגל.

והנה, באופן מוזר ומשונה התגלגל שיר זה מארץ ישראל לברית המועצות ונקלט בסרט תעמולה סובייטי ושמו ‘מחפשי האושר’ (Искатели счастья ובתעתיק: ‪‪Iskatyeli Schastie ‬‬ ; איסקטלי סצ’סטיה), שנודע גם בכינויו: ‘בירוביג’אן, ההבטחה הגדולה’.הסרט בוים על ידי ולדימיר קוֹרְשׁ-סַבְּלִין (В.В. Корш-Саблин; Vladimir Korsh-Sablin)וזכה להצלחה גדולה.

הסרט צולם בשנת 1935 והוצג לראשונה על האקרנים בשנת 1936, כאשר כבר החלו הטיהורים הגדולים של סטאלין. למרות זאת הנושא היהודי מוצג בסרט בסך הכל באור חיובי.עלילת הסרט מתרחשת בשנת 1934, היא השנה שבה הוכרזה האוטונומיה היהודית החדשה במחוז בירוביג’אן, בסמוך לגבול עם סין. הסרט מתאר בני משפחה יהודית ענייה המהגרת ‬ לבירוביג’אן, ואת ניסיונם להכות שורשים בקולחוז שיתופי הנקרא ‘רויטע פֿעלד’ (השדה האדום).

את פס הקול של הסרט, כולל ‘קומה אחא’, ייחס לעצמו המלחין היהודי-הרוסי איסאק דונאייבסקי (Isaac Dunaevskii) ‫כנראה שהלחן הגיע לאוזניו של דונאייבסקי, דרך המלחין והמנצח זינובי (צבי) קומפנייץ (Zinovii Kompaneets).  שעלה לארץ ב-1927 או 1928, התגורר בתל אביב והקים תזמורת. בשנת 1932 גם הוא שב לברית המועצות, הקים תזמורת חדשה, ושילב ברפרטואר שלה שירים ששמע בארץ. ‫דרך זינובי קומפאנייץ הגיע השיר אל דונאייבסקי וכך לתוך הסרט.‬

ובכן, המתווך היה המלחין והמנצח זינובי (צבי) קומפנייץ (Zinovii Kompaneets).  שעלה לארץ ב-1927 או 1928, התגורר בתל אביב והקים תזמורת. בשנת 1932 גם הוא שב לברית המועצות, הקים תזמורת חדשה, ושילב ברפרטואר שלה שירים ששמע בארץ.לימים, הוצמד הלחן לפיוט ״אל אדון״ המושר בבתי כנסת בכל שבת. כאן כבר לא ברור, אם הגיע דרך חלוצים דתיים ששמעו את השיר המקורי, או ע״י עולים מבריה״מ שזכרו אותו מסרט התעמולה.

בתוכנית: אריה גולדין ואלעד בן הרוש על מוזיקת הגירה בזירה הארצישראלית

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

עוד פרקים

הקליפים של סטטיק ובן אל

פנזין

בן אל תבורי וסטטיק (וג׳ורדי) הפכו מזמן לסנסציה ישראלית. תוך זמן קצר הם הצליחו להתברג עמוק לתודעה שלנו ולפלייליסט של תחנות הרדיו. אבל בערך באותה מהירות שבה התפרסמו, הם גם הפכו למטרה פופולרית של מבקרי מוזיקה ותרבות, שמנסים להציג אותם כנטע זר, או כדקדנס של המוזיקה הישראלית (ואולי גם הדור הצעיר כולו).

ברשימה קצרה זו, אנסה לטהר את שמם של הצמד ואולי לשפוך מעט אור חיובי על מי שבעיניי הם אחד מצמדי הפופ החשובים של השנים האחרונות.

זהב

שיר האהבה הפשוט הזה, מבוים לקליפ שנראה כמחווה לסרטי ״אסקימו לימון״, שבתורם מהווים מחווה לישראל שמעולם לא התקיימה באמת. הסרט אמנם מציג נוסטלגיה כוזבת, אבל כזו שהפכה לחלק מהתודעה הקולקטיבית שלנו. מין ורסיה על ישראל בפילטר אמריקאי. הקליפ הוא כמו הגזמה של אסתטיקת האסקימו לימון האמריקאית. מודע לעצמו ולמהלך שהוא עושה כשהוא מעצים את מילות השיר המאופיינות במתקתקות כמעט נאיביות, וכתובות במשלב עממי וישיר.

סתם

מעבר להיותו שיר פרידה מרגש באמת, מצליח להעביר את המהלך הרגשי שלו גם עם לחן רקיד.

הלחן שלכאורה עומד בניגוד לתמת השיר, מייצר למעשה את המתח בין כאב הפרידה לבין הניסיון להעמיד  פנים ש״הכל בסדר״, ומלווה את המילים לאורך התהליך שהן מתארות החל מהכעס הראשוני על הפרידה ועד להשלמה המפויסת שמשאירה את הדלת פתוחה.

הקליפ היפהפה מתמודד עם היחס השלילי והביקורת שמגלה התקשורת כלפי היוצרים. הבחינה המתמדת כבזכוכית מגדלת, והתביעה המוזרה מהיוצרים שיהיו גם מודלים לחיקוי מעבר להיותם פרפורמרים ובדרנים.

סלסולים

אחד השירים המוכרים ביותר של הצמד הוא למעשה מין יצירה ארס-פואטית שמסירה את לוט האשליה מעל הקליפ והסגנון כולו. המילים שמתארות שגרת בילוי של חלק גדול מהישראלים, ומצהירות שזה ״מה שאוהבים הישראלים״, כאילו קורצות למאזין ואומרות לו שזה בסך הכל שיר פופ שמח, וזה כל מה שהוא אמור להיות – שיר קיץ שאמור ללוות נסיעה לים.

הקליפ לא מסתיר את כך שצולם באולפן. רקעים פשוטים, תפאורה מינימלית ואביזרי במה משעשעים – כולם כמו רומזים שמדובר פה באשליה. עד סופו של הקליפ, בו המצלמה מתרחקת ו״מגלה״ את הסט כולו הכולל התאורה, המצלמות והצוות.

בתוכנית: ניצן אלגלנברג ואלעד בן הרוש בספיישל אנטי ולנטיין, כנגד כל שגעת האבה המופרכת

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

עוד פרקים

חנהל’ה התבלבלה

פנזין

השיר “חנהל’ה התבלבלה”, הוא דוגמה מעניינת להתפתחות המוזיקה המזרחית בארץ, ואולי גם לדרך עיצוב “המזרח” כולו בשיח המוסיקלי הישראלי החדש.

הביצוע המוכר של השיר הוא משנות ה70 ונקרא:״מעפולה״ – או בשמו הידוע יותר, ״חנה׳לה התבלבלה״ – על ידי

להקת צלילי העוד עם הזמר רמי דנוך (בהוצאת קולופון. שהיה אחד להיטים המזרחיים הראשונים שזכו להפצה המונית בקלטות ).

שיר זה מקפל בתוכו את הפרדוקס הטמון בתהליך היווצרות הסוגה ה״מזרחית״ במוסיקה הפופולרית הישראלית, ובגיבוש המצע האידאולוגי של מזרחיות זו בשנים שלאחר מכן.

המלים המקוריות נכתבו ע”י נתן אלתרמן לכבוד נשף פורים תרצ״ד, ואלתרמן הועיד להן לחן חסידי שהכיר מבית אביו.  השיר מספר  על זוג עפולאים ״פרובינציאליים״ המגיע לעדלאידע התל־אביבית הגדולה.

מהר מאוד, הפך השיר ל״שיר רחוב״ והתגלגל בפי זמרים חובבים במסיבות ובקומזיצים,  כשזהות המחבר הלכה והיטשטשה.

כדרכם של שירים כאלו, הלכו המילים והשתנו , כאשר רק הפתיחה המקורית נשתמרה,וגם היא משובושת מעט.

בגלגוליו, הגיע השיר גם למשה משומר שהיה זמר ונגן עוד ומנדולינה משכונת שבזי. הוא למד את השיר מחברו, שבתורו למד את ״חנה׳לה התבלבלה״ בעת ששירת בבריגדה היהודית במצרים.

משומר צירף שיר זה לרפרטואר שהוא וחבורתו – להקת העוד,- שרו בחאפלות ובמועדונים, והשיר הפך ללהיט מוכר, כשהלחן מבוצע באופן שמשווה לו נופך של שיר מזרחי.

תופעה זו של להקות החאפלות, שנהגו לאמץ שירים שונים ולבצע אותם בסגנון דומה, תוך שילוב סגנונות “מזרחיים” שונים. הרחיבה ואיחדה את המוזיקה המזרחית הפופולרית בישראל, ותרמה לעיצובה.

בנוסף, המצאת הקלטת והטייפ, איפשרו את הפצת הלהיטים החדשים בשנות השבעים. המצאה זו שהוזילה את השכפול ההמוני של מוסיקה באופן דרמטי, אפשרה הפצה של סגנונות מוסיקה שוליים שלפני כן לא הופצו על ידי חברות התקליטים הממוסדות הספורות ששלטו בשוק המוסיקה.

בתוכנית: תום גל משמיע ומגיש את נושא זכויות היוצרים במוזיקה

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

עוד פרקים

רחל ירון – אין יציאה

פנזין

אלבום בכורה הוא תמיד עניין מסקרן, בפרט לאחר שיחרור הסינגל הראשון. כזה הוא המקרה עם רחל ירון והאלבומה החדש: “אין יציאה“. הסינגל הראשון, הנושא את שם האלבום, עלה לפני מספר שבועות והרגיש רענן גם אם לא יוצא דופן, יצר סקרנות וציפייה לקראת האלבום המלא. האלבום- הופק על ידי עמית ארז ונוגן על ידי חברי ההרכב שלו “הסיקרט סי”, כולל עשרה שירים מגוונים הנעים בין אקוסטי ומתוזמר לרוק גיטרות רועש, ומסמן את רחל ירון כאחת היוצרות הצעירות המעניינות של התקופה האחרונה.

ירון, בת 21, כבר שחררה EP קטן בשם “ימים של חוסר“, מסתמנת כמוזיקאית מולטי-אינסטרומנטלית (מנגנת על גיטרה, בס וקלידים), והמפגש שלה עם עמית, שהתחיל לפני 7 שנים בשיעורי הגיטרה והסתיים בהפקת אלבום. האלבום נפתח בשיר “עיניים”, שיר פתיחה מצויין שזוכה לעיבוד גיטרות מדוייק מצד עמית, ומסתיים בשיר “אין יציאה” – רוק גיטרות שנשמע כאילו רחל ירון היא אחותן החטופה של הילה רוח ואיה זהבי פייגלין. אך כאן גם נעוצה הבעיה המרכזית של האלבום. בדומה להרבה אלבומי בכורה, נראה שהאלבום לא חף מהשתלטותן של ההשפעות המוזיקליות של ירון. השירה של ירון מזכירה פעמים רבות את שירתה של הילה רוח, רונה קינן ואפרת גוש (ההשפעות הסטנדרטיות על רוב הזמרות היוצרות בסצנת האינדי), ולעתים זה מרגיש כאילו ירון מסתתרת מאחורי מקורות ההשראה ונמנעת מחיפוש אחרי הקול הייחודי שלה, או מתמצתת את היכולות הווקאליות שלה לאותן מלודיות שבהן היא מרגישה נוח. אפילו בשיר הנושא, אחד מהשירים הטובים באלבום, קשה שלא לדמיין את “כל החתיכים אצלי” מבצעים את אותו שיר בדיוק.

מילות השירים גם הן מושפעות מתסמונת אלבום הבכורה, ונקראות כבוסריות ברוב האלבום. נושאי השירים עלומים ולא מגובים בכתיבה מספיק טובה כדי לעניין את האוזן שמחפשת טקסטים שיגבו את הלחנים המצויינים. יחד עם זאת, בהתחשב בגילה הצעיר עד מאד של היוצרת, הכתיבה שלה עדיין מעניינת יותר משאר היוצרות בנות גילה שיצא לי לשמוע.

אין בביקורת זאת להעיד כי האלבום הוא פחות ממצויין. מדובר באלבום ראשון ליוצרת שברור למדי שנשמע עליה עוד הרבה בעתיד, ושקשה להמתין בסבלנות לאלבום הבא שלה, שאפשר לומר בבטחון שיסמן את מיקומה כאחת היוצרות המבטיחות בסצינת האינדי בישראל.

בתוכנית: אלעד בן הרוש ואריה גולדין על מודל קובלר רוס במוזיקה

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

עוד פרקים

אלטרנטיב פלסטיני בכנען

פנזין

לפני כשנה וחצי שלחה לי חוקרת נפלאה את מאמרו של “נדים כרכבי” (Nadeem Karkabi- نديم كركبي), Staging Particular Difference: Politics of Space in the Palestinian  Alternative Music Scene. עד כה לא מצאתי שני לו בבהירות והענייניות שבו הוא סוקר  את ההתרחשות של היצירה הפלסטינאית האלטרנטיבית במרחב הכנעני והוא ישמש לי כמצפן בקטע שלפניכם.

בשנים האחרונות, החלה להתפתח תרבות מוזיקאלית אלטרנטיבית-פלסטינית משני עברי הקו הירוק. התפתחה תרבות-נגד שמעוררת תגובות חזקות ומציגה קול חדש של מחאה תרבותית, המנסה לעורר מהלך של שינוי בתודעה המקומית והבינלאומית,  הן על ידי יוצרים והן בתגובת הקהל. מחאה דרך המוזיקה נתנה מקום למאבק מסוג חדש, כזה שלא מעודד דיכוי קיצוני או התנגדות אלימה. הדבר איפשר לבטא צורך ורצון של דור חדש שנכון לאתגר את ההבניה החברתית, של ה”אחרות” שנכפתה עליהם, הן מבית והן מחוץ: מחוץ, מבחינת מעמדם כאחר תחת השלטון הישראלי והמשטר הצבאי בשטחי הגדה המערבית; ומבית, סירובם לקבל את הנורמות החברתיות והדתיות השולטות בקהילות שלהם (Karkabi, 2013: 308).

הניסיון ליצור זהות פלסטינאית מודרנית-חילונית-ליברלית נתפסת כאיום בעיני ישראל הליברלית, שמעדיפה לשמר את רעיון ה’ערבי-ישראלי’ על חשבון הרעיון הפלסטינאי הלאומי. אחת ההשלכות הנה פגיעה במרחב היצירה התרבותית והאמנותית שסבל ייצוג דל ושולי, ואף הגיע לצנזורה של ממש. מוזיקה ערבית קוטלגה ונתפשה בתור עוד נספח אתני בתוך הרב-תרבותיות הישראלית. ביטוי לכך אפשר למצוא, בעידוד שיתופי פעולה יהודים-ערבים או ישראלים-פלסטינאים מאז הסכמי אוסלו: הרכבים כמו “בוסתן אברהם” הפכו לאורחים קבועים באירועים דיפלומטים והוצגו כהרכבים מולטי-דתיים יהודים, נוצרים, ומוסלמים, או כמולטי-אתניים, המשלבים בין מזרחיים לפלסטינים ומוצגים כתרבות אחת. כך, הטרמינולוגיה שאומצה מתוך הליברליות הישראלית הביאה לפגיעה במעמדה של הזהות התרבותית הפלסטינאית כשווה או ייחודית. הצגת תכנים פוליטיים בשטחי ישראל הסתיימה פעמים רבות בביטול. אין בכך לומר שלא ניתנה במה ואף עידוד ליצירה של יוצרים פלסטינאים, אך בתנאים שלא מאפשרים מרחב ביטוי ובחינה של זהות לאומית כלשהי (Karkabi,2013: 313).

בעיני, כינון תרבות פלסטינאית עצמאית המשלבת בין לאומיות וסובלנות היא כמעט מן הנמנע במרחב הגיאוגרפי הישראלי. כרכבי מציג טענה שלפיה בעוד החברה הישראלית דחקה את האחרות הפלסטינאית לשוליים, החברה הפלסטינאית אימצה פרקטיקות של מסורתיות בתור מנגנוני הגנה עצמית. אפשר להסביר את התופעה באמצעות הצבעה על העדר של מרחב מטרופוליטני בו יכלה תרבות פלסטינאית לצמוח ולהתפתח. ערים מעורבות השוכנות בפריפריה, כגון רמלה, לוד או עכו, סובלות מהזנחה ורמת אבטלה שאינה מאפשרת התפתחות – ליהודים וערבים כאחד. ערים ערביות כמו טייבה, שפרעם ואפילו נצרת עדיין מתנהלות בצורה שבטית, ומאופיינות בשמרנות דתית חזקה שכמעט ואינה מאפשרת את קבלת האחר. בכדי להימלט מסביבה שכזו, האפשרות הנוחה ביותר לדור הצעיר הוא מעבר לערים יהודיות מרכזיות כמו ירושלים, תל-אביב וחיפה, שמאפשרות עצמאות ואינדיבידואליות. הפעולה של יציאה מהחברה הפלסטינית אם לטובת השכלה או פרנסה, ומול הניכור אל מול החברה הישראלית, היא ההקשר ממנו החלה לצמוח תרבות פלסטינאית אלטרנטיבית (Karkabi, 2013: 314-316).

התפתחות מוסדות תרבות פלסטינים בערים ערביות בתוך ישראל, כגון נצרת, החלה כבר בראשית שנות ה90. מוסדות אלה קמו בדמות היכלי תרבות וחללי בידור הן עצמאיים והן קהילתיים: קבוצות תיאטרון, בתי ספר למוסיקה ומרכזים קהילתיים. אלה, יוזמו מופעי מוזיקה פופולרית ועסקו בקידום התרבות הפלסטינאית. רוב רובם של התכנים הציעו תרבות גבוהה או מופעים לכל המשפחה. רק לעתים רחוקות נערכו מסיבות בהם יכלו צעירים לשתות, לעשן ולרקוד  עד השעות הקטנות של הלילה. בעלי המקומות, לא היו מוכנים לסכן את המוניטין של המקום שלהם ולאבד את הקהל המסורתי יותר, שהיה גם הקהל הקבוע שלהם. בערים גדולות, נוצר מחסור במקומות בילוי בבעלות פלסטינאית, מה שהביא להופעתן של מסיבות בחללים נטושים או לא קבועים, בייחוד בסביבת חיפה. מצב זה הטיב עם מארגני המסיבות וסייע במידת מה לתרבות הפלסטינאית האלטרנטיבית לבטא את האידיאולוגיות שלהם, ובאותה העת לא למשוך תשומת לב מיותרת  מצד הרשויות (Karkabi, 2013: 319).

המצב בשטחי הגדה המערבית, בניגוד למצב בישראל, שונה לחלוטין. במרחב זה השיח אודות הלאומיות הפלסטינאית הוא טריוויאלי ואינו נחשב לטאבו. בערים כמו רמאללה המוזיקה האלטרנטיבית מביעה בקורת ומחפשת ליצור פרובוקציות בסוגיות שהן דווקא חברתיות ולא לאומיות. דת, זהות מינית או מעמד, והאופן שבו מתנהל השלטון המקומי – הם נושאים בוערים, עד כדי כך שנעלמת הנגיעה לשיוך הלאומי. בניגוד לערים בתוך ישראל, רמאללה מציעה מספר לא מבוטל של מועדונים ופאבים שיש ביכולתם לארח מסיבות ואירועי מוזיקה דוגמת אלו שהתחילו להתפתח בכרמל. אולם, בסביבה זאת להיות אלטרנטיבי נקשר למעמד פוליטי פנימי שנוכחותו בולטת בעיר.

מאז הסכמי אוסלו הפכה רמאללה דה-פקטו לבירתה של התרבותית והכלכלית של הפלסטינים. פוליטיקאים נאו-ליברלים תפסו עמדות מפתח ובעזרת תכניות סיוע נדיבות מחו”ל הביאו לפריחה של העיר. משום כך, החל עיור של הסביבה לצורכי עבודה, נוסף על שובם של גולים ששבו לאחר שנים ממדינות המערב והביאו איתם הון כספי ותרבות שצברו. בתוך תהליך בניית הישות הפלסטינית החלו נוצרים מעמדות חדשים. אורח חיים אלטרנטיבי בקרב המעמד הגבוה ברמאללה התבטא בעיקר בצריכת תרבות מערבית ידועה או פופ ערבי. עם הזמן, החלה גם היצירה המקומית לגרום להתעניינות והוצגה כפולקלור מקומי או אומנות גבוהה מקומית. משום שזו נצרכה על ידי המעמד הגבוהה ונתמכה על גופים זרים שביקשו לקדם תרבות מקומית, נוצר מצב בו משתלם יותר ליוצרים האלטרנטיביים להופיע בגדה מאשר בישראל.

ההפרדה בין המעמדות הביאה לכך שיוצרים הופיעו בעיקר במקומות נחשקים ובפני מעמד הגבוה ותורמים מחו”ל, בעוד תושבים ממחנות הפליטים או בעלי העדפות מיניות שרצו לרקוד לא הרשו להיכנס. בקרב היוצרים ישנם חילוקי דעות ביחס לסוגיה זו. בעוד חלקם מעדיפים קהל ישוב ואולם מלא, ישנם המאשימים את המעמד הגבוה בנצלנות פושעת של ההגמוניה. גם ההתמודדות מול המשטרה הפלסטינאית שונה מאד מאשר בתחומי ישראל, ופעמים רבות מדליקים בעלי המועדונים והפאבים את האור בחצות- רק בכדי לא להיכנס לעימות עם המשטרה. מתוך כך, נוצר מצב שבו מותירים למבקרים זרים ולבעלי מעמד גבוה חופש תרבותי מוחלט, בעוד שרוב התושבים סובלים מאכיפה משטרתית-דתית של חוקים מוסלמים, כגון צום בזמן הרמדאן ואף התערבות במתירנות מינית. (Karkabi, 2013: 320-322)

אסיים בנקודה זו, אני חב תודה עמוקה ל “נדים כרכבי” (Nadeem Karkabi- نديم كركبي), על המחקר המרתק. עלי להוסיף כי ניסיתי להימנע ככל הניתן מהטיה כלשהי או טון ביקורתי.  

(כתב: תום גל)

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

עוד פרקים

לס אקרובטס אלבום והופעה

פנזין

איכשהו, חללי הופעות ופאבים בירושלים נוטים להזכיר מערות. מרתפים, מנהרות וכוכים, עם קירות אבן חשופים. עמומי אורות, ממועטי חמצן, אפופים בעננת עשן סיגריות, מעופשי ניחוח. לא שאני מתלונן חלילה, אני דווקא אוהב את זה.  

הפרגמון, שלרוב מהדהדים בין קירותיו צלילי טכנו, הוא אחד מהחללים האלו. ובזמן האחרון הם התחילו לארח הופעות. עניין מבורך בלי שום ספק.

ולכבוד האלבום החדש, הגיעו less acrobats התל אביבים להופעה בעיר המוצלחת יותר.

הגעתי להופעה יחד עם שתי השותפות שלי. כמובן שהגענו בשעה איחור, כמו שנהוג. כי כל ילד יודע שלהגיע בזמן זה לחנונים וגרמנים, ובארץ גם רכבות מאחרות. וחוץ מזה, גם ככה תמיד הבעלים מחכים שהמקום יתמלא ושהלקוחות יזמינו עוד כמה בירות.

כשהגענו, הבחור בכניסה בדיוק סידר את הקופה. גם הם לא ציפו שמישהו יגיע בזמן.

כשנכנסנו, והבנו שאנחנו הראשונים, התמקמנו לנו בתוך המגרעת הקטנה והמרופדת שבקיר, ובין שלוק בירה לשאכטה, חיכינו שיתמלא ויתחיל.

אבל באיזשהו שלב, כשההרכב כבר היה על הבמה, היה ברור שזה רק אנחנו והם. כלומר, אנחנו כל הקהל, והם כל הלהקה, וככה זה הולך להיות.

הבנו שרק על כתפינו מוטלת כל האחריות המוטלת על קהל. התקדמנו מעט, לא עד הבמה כמובן, אבל מספיק כדי להרגיש את הלהקה וכדי שהם ירגישו קצת קהל.

אבל כנראה שהמבוכה שלנו והמבוכה שלהם, יצרו התאבכות הורסת, וכבר אחרי השיר הראשון, משהו השתחרר והם נראו נינוחים מול החלל הכמעט ריק. כאילו ככה הם מעדיפים את זה. לא כל כך מפתיע כשמדובר במוזיקאים שמצליחים לבטא שבריריות, ביישנות ואינטימיות, בדייקנות השמורה רק  לאנשים מופנמים.

המוזיקה היא אלקטרו דרים פופ עם השפעות של סול והיפ הופ אלקטרוני. נוכחות בולטת של סינתיסייזרים ומחשב, גיטרות עדינות ותומכות, הרמוניות קוליות ושירה פלצטית-חללית רווית אפקטים. בין כל צלילי האינדי- הזה, מבליח הבס המעוגל ופאנקי ומאזן את המוזיקה. מעגן אותה לקרקע. שלא תיסחף רחוק מדי אל מרחבי הפסיכדליה והחלום.

כשההופעה מסתיימת, הם מבחינים שהצטרפו עוד שישה אנשים לקהל, מציעים להתחיל את ההופעה מהתחלה, וככה הם עושים. טוב יותר מכל הדרן.

בתוכנית: אלעד בן הרוש ותום גל על גרוב ואפרוביט – וגם אירוח של הודנא אורקסטרה

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

עוד פרקים

יובל מנדלסון – שירים לבלה

פנזין

כחלק מסיבוב ההופעות של האלבום החדש שלו – “שירים לבלה“, הגיע יובל מנדלסון ל”בסרביה“. הפאב הנפלא והאקלקטי שנמצא במרתף העיר (aka מרתף הרוסים).

כמה צ’ייסרים של וודקה חזרת, ויובל מנדלסון ואסף תלמודי עולים על הבמה. מנדלסון עם הגיטרה, ותלמודי עם אקורדיון וסינטיסייזר, על עמדת הסאונד ניצח אביב מארק (האגדי). אחרי שמנדלסון מציג את האלבום ואת החברים, הם פותחים ב”המנדלסונים הקדומים” וממשיכים ל”חיות וחיוכים”.  יש אולי 12 אנשים בקהל, אבל זה לא משנה למנדלסון ותלמודי, ניכר שהם פרפורמרים מנוסים שיודעים לכבוש כל קהל. הכריזמה השקטה שלהם, וההנאה הגלויה שהם מפגינים כשהם מנגנים, שובה גם את מי מהקהל שלא הכיר את האלבום מלפני ההופעה.

סגנון הלחנים באלבום, הוא של שירי ילדים קלאסיים: שמח, קופצני, קליט. גם הטקסטים, עוסקים לכאורה בנושאים נפוצים לשירי ילדים: חיות, גוף האדם, חגים וכו’.

אבל במקום לצייר עולם מושלם ולצבוע אותו בנצנצים (כנהוג בז’אנר),  מנדלסון מתאר אותו כמות שהוא. עם טקסטים נטולי תקינות פוליטית. שמציגים ראיה מפוכחת, פסימית ומשעשעת של העולם.הם ממשיכים את ההופעה, הקהל מתנועע עם הקצב. אולי אלו הילדים שהאלבום באמת מיועד להם. תלמודי יוצא לעשן סיגריה, ומנדלסון שותה מהיין החם, מבצע את “מרלין מונרו” ואת “אבא עורך דין”, ועונה על שאלות מוזרות מהקהל (אמא באמת הייתה מורה, אבא היה עו”ד).

אפשר היה לכתוב שיובל מנדלסון התבגר, או גדל,או השתנה, או איך שלא קוראים לזה. אבל בסך הכל עכשיו יש לו ילדה ואלבום חדש שמוקדש לה.זה עדיין אותו יוצר שנון ומוכשר, עם היכולת לכתוב טקסטים חתרניים וציניים.

מדובר באלבום שירי ילדים, אבל לא מהסוג הנפוץ (סכרין קפיצי-קפוצי מתנחמד ומטמטם) אלא כזה

כי איזו ברירה יש כבר למוזיקאי שלא רוצה שבתו תתנדנד לצלילי דיג דיג דוג?!

בתוכנית: ניצן אגלנברג ואריה גולדין מארחים את ספוניק היי פיי

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

עוד פרקים

פּאנק בישראל

פנזין

סצנת הפאנק(Punk) בישראל התחילה להתפתח באמצע שנות ה-70 עם להקות דוגמת קילר הלוהטת מחיפה (שלימים הפכה להיות בירת הפאנק הישראלית), ובתל אביב היה זה רמי פורטיס עם להקתו ״מים חמים״ שהייתה מחלוצות הז׳אנר בארץ.

כיום יש, גם אם לא הרבה, לא מעט להקות פאנק מצליחות בארץ, ובעולם כמו Useless ID – שפעילים עוד משנות ה90 ועד היום. הפוסי של לוסי, דוגמא עכשווית בולטת, הוציאו בשנה האחרונה אלבום מצוין עם חומרים חדשים, ו-Deaf Chonky, שהוציאו בשנה הקודמת אלבום מצוין, אלבום בכורה בועט שמביא את הפאנק הנשי לקדמת הבמה.

 

לצד הפאנק הקונבנציונלי, אם אפשר לקרוא לו כך, קמו הרכבי פאנק שעצם העמדה של ״קונצזוס״ נחשבה לגנאי עבורם: להקות האנרכו-פאנק, שנולדו ופעלו בעיקר בישראל של שנות ה-80.

 

לפני כשנתיים הוציא העיתונאי אבי פיטשון ספר אוטוביוגרפי בשם ״ג׳וני הרקוב ומלכת הצמרמורת״ שבמרכזו מתוארת מעורבותו של פיטשון בסצנת הפאנק הישראלית בשנות ה-80. פיטשון היה אז חבר בלהקת האנרכו-פאנק היחידה שפעלה בארץ: ״נ״מ״. בספר הוא מספר על ההשפעות המוזיקליות שלו ושל החוגים בהם הוא הסתובב, על הפעילות השמאל-רדיקלית בה לקח חלק, שהלכה יד ביד עם המוזיקה ששמע ויצר.

 

להקה בולטת ומעט יותר מאוחרת היא ההרכב בעל השם הפרובוקטיבי – ״דיר יאסין״, שאפשר לומר שנוצר כמעין סופר-גרופ, שכן היא הוקמה על ידי אושיות פאנק מוכרות. בניגוד להרכבי אנרכו-פאנק אחרים כגון ״נכי נאצה״ (בה לקח חלק אחד מחברי ״דיר יאסין״, פדריקו גומז), ״דיר יאסין״ ביטאה עמדה פרו פלסטינית מובהקת, אנרכיסטית ורדיקלית, לא בחלה בהעברת מסרים, כולל כאלו של אלימות. ״…אנחנו רוצים לראות את הלהקה כחלק מן הזרם הקטן אך מתגבר של אנשים אשר מטילים בישראל ספק, באתוסים הציוניים שעיצבו וממשיכים לעצב את פני החברה הישראלית. הגיוני מאוד שרבים מאלה שטרחו לקרוא את הדף הזה ירגישו כעס או אי נוחות עם עמדתנו, ואנו מקווים שיהיו אמיצים ופתוחים מספיק בכדי לנסות ולברר מה עומד מאחורי רגש הקורבן התמידי של הישראלים (היהודים) ועד כמה הוא תואם את המציאות״.

כך כתבו חברי ״דיר יאסין״ בחוברת המילים של אלבום הבכורה שלהם.

כיצד להתייחס לתופעה? תשפטו בעצמכם:
בתוכנית: תום גל וניצן אגלנברג על בס ובסיסטים במוזיקה הישראלית

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

עוד פרקים