אינדי מזרחי

פנזין

כבר למעלה מעשור, מתחיל להתגבש גל חדש של מוזיקה בעלת השפעות מזרחיות וים תיכוניות ברורות, שלא בא לשרת את התעשייה האימתנית של הפופ הים-תיכוני בישראל. הגל החדש הזה זכה בכינוי ״אינדי מזרחי״. אבל מה זה באמת אינדי מזרחי? איך שני מונחים שהיו עד לפני לא מעט שנים כמעט סותרים בהגדרתם, הפכו למעין שעטנז שמוכרז על ידי רבים כדבר הבא?

אם כן, מה זה אינדי מזרחי?

על פניו, מדובר על שתי הגדרות, שכל אחת מהן בעצמה, חבוטה מאד. המונח ״אינדי״ (שכבר נדון כאן במאמרים הקודמים) הוא שם כולל לכל מה שהוא לא חלק מחברות התקליטים הגדולות, שבהתחשב בגודל השוק של המוזיקה בישראל מדובר על חלק לא מבוטל מהשוק, אם לא רובו. רוב רובם של המוזיקאים לא חותמים בחברות התקליטים הגדולות (עדיין יש כאלה בכלל?), ורובם מופקים בהפקות ביתיות – לפחות בתחילת הדרך. המונח ״מזרחי״, גם הוא, בעייתי למדי. מבחינה מוזיקלית, הרי שמדובר לרוב במוזיקה בהשפעות ים תיכוניות, ולאו דווקא מזרחיות. מבחינה סוציולוגית, מה זה אומר שמשהו הוא מזרחי? האם מוזיקת אינדי תימנית, תורכית ובלקנית או מרוקאית הן וכולן תחת אותה המטריה?

הסתירה הנוספת בעצם ההגדרה של הז׳אנר, היא כמובן המטען הסמנטי ההיסטורי של כל אחד מהז׳אנרים. אינדי, בגלגול העברי-ישראלי שלו, הוא כמעט באופן מוחלט אשכנזי-אנגלוסקסי וכמעט תמיד יהיה רוק. ככה זה היה החל מהגלים הראשונים של להקות הקצב בישראל (שעל אף שחבריהן היו בני עדות המזרח, ניגנו רוק בריטי, ולעתים אף שרו באנגלית), והמשיך עד לימינו אנו. המטען הסמנטי של המילה אינדי לעולם לא תהיה ז׳אנר שאינו רוק. לפחות עד לתקופה האחרונה. המטען הסמנטי (או המסומן, אם תרצו) של המילה ״מזרחי״ יעלה אסוציאציה של מוזיקת קריוקי, חאפלות והופעות רבות משתתפים בקיסריה. מה יכול להיות הקשר בין אחד לשני? אז הנה. מסתמן שיש קשר. ולא רק שיש קשר, נראה שזאת ההגדרה החדשה לז׳אנר.

אז מה השתנה בחברה הישראלית שלפתע השפעות מזרחיות וים תיכוניות פרצו אל האינדי, הלא הוא מעוז האשכנזיות? אפשר למנות מספר תמורות שעברו על החברה הישראלית.

הראשונה, התחזקות האינדיבידואליזם על פני הקולקטיביזם. בעידן שבו אנו חיים, כבר אין באמת צורך להשתייך לקבוצה או קולקטיב. חיזוק ההגדרה העצמית המורכבת, מאפשר להיות גם וגם. לירון עמרם ונטע אלקיים יכולים ליצור מוזיקה במרוקאית מבלי שזה יאיים על הזהות הקולקטיבית (והמפא״יניקית) של רבדים באוכלוסיה. בזמן שבשנות השבעים והשמונים לא התאפשר ריבוי קולות וסגנונות שלא תואמים את טעמם המוזיקלי של העורכים המוזיקליים (והאשכנזיים) של תחנות הרדיו, היום בעידן הליברלי בו אנו חיים, יש מקום לכל קול ואף אחד לא מרגיש מאויים או מנסה לדכא צלילים שלא מוצאים חן בעיניו; השנייה, היא כמובן השד הדמוגרפי. החלוקה הדמוגרפית השתנתה רבות מאז ימיה הראשונים של המוזיקה המזרחית של אהובה עוזרי וצלילי הכרם. המזרחים הם כבר רוב, ואם לא רוב, אז מספיק כדי להרגיש בנוח להשמיע ולהישמע. ואם הם מרגישים כבר בנוח, אז אין סיבה שלא ינסו קצת לפרוץ את גבולות המוכר והצפוי ולהתנסות, אפילו אם זה במעט, בגישה אחרת לאותה מוזיקה.

ראוי לציין בשלב זה, כי העירוב הזה של אינדי ומזרחי הוא לא עירוב חדש כלל. במהלך שנות התשעים היה גל גדול מאד של אמנים ש״חזרו למקורות״ שלהם והכניסו לתוך מוזיקת הרוק והאלקטרוניקה שלהם גוונים מזרחיים ופיוטיים כאחד. יהודה פוליקר היה אחד מהראשונים ששילבו את המוזיקה היוונית במיינסטרים הישראלי (ואף פרץ דרך). אחריו הגיעו מוזיקאי רוק ותיקים שחזרו למקורותיהם כמו ברי סחרוף בתקופת ״נגיעות״ ואהוד בנאי החל מאלבומו ״קרוב״. בשנים האחרונות אנחנו רואים עוד ועוד מוזיקאי רוק או פופ שחזרו למקורותיהם: ריטה חזרה למוזיקה הפרסית עליה גדלה, דודו טסה (שהתעסק כמעט אך ורק ברוק במשך העשור הראשון לקריירת הסולו הבוגרת שלו) הוציא שני אלבומי מחווה בערבית לסבא שלו, וזה עוד לפני שדיברנו על החזרה למקורות הפיוט של מוזיקאים כמו מאיר בנאי עליו השלום, אתי אנקרי ואביתר בנאי.

השעטנז החדש הזה גם שינה את מאפייני שתי הקטגוריות, האינדי והמזרחי כאחד. מוזיקאים כמו לירון עמרם בחרו לשלב את המוזיקה המרוקאית הותיקה (עם השפעות ברורות ממוזיקאים משנות השבעים ומטה) עם סימפולים ומוזיקה אלקטרונית. השיבה של נטע אלקיים למוזיקה המרוקאית המסורתית בשילוב שירה בשפה המרוקאית, שפה שלשיר אותה עד לפני עשור היה נחלתם של להקות מימונה, מחזקת את הטענה של שיבה למקורות האתניים של קבוצות שונות בחברה הישראלית. ההפקה המוזיקלית מושפעת גם היא משילוב מהז׳אנרים – בעוד שהפופ הים תיכוני מושפע מטכניקות וסגנונות הפקה מהעולם הערבי והיווני (בעיקר לבנוני ומצרי), האינדי המזרחי מוצא את עצמו בוחר מפיקים שמגיעים דווקא ממחוזות הגרוב המערבי – בין אם זה תמיר מוסקט שמפיק את שי צברי ואת A-WA, או דיקלה שמופקת על ידי רן שם-טוב (מלהקת איזבו) – ההפקה נשמעת ומרגישה כמו משהו מערבי מאד בתפישה שלו.

אבל האם באמת מדובר על הבשורה החדשה של המוזיקה הישראלית?

מבקרי מוזיקה ישראלים רבים טוענים שכן. הרבה מהם הכריזו על האינדי המזרחי כז׳אנר העצמאי החדש והמעניין ביותר, ושמים את יהבם עליו כתקוות הז׳אנרים – מזרחי ואינדי כאחד. מצד אחד, ניתן להניח שהם צודקים. האינדי המזרחי למעשה מאתגר את שני הז׳אנרים במקביל. את המזרחי בכך שהוא מאתגר את המוסכמות של הפופ המזרחי המיינסטרימי, ואת של האינדי כי הוא בעצם מביא ניחוחות וצלילים שכמעט זרים לאינדי רוק המקומי והאנגלוסקסי, ואפילו מצליח ברמה הבינלאומית ברמה שרוב הרכבי האינדי-רוק טרם הגיעו אליה.

על פניו, נראה כי מתוך השד העדתי יקום בן כלאיים חדש שיביא בשורה חדשה לעולם המוזיקה העצמאית בישראל. ברם, המצב בשטח נראה מעט שונה. בעוד שהצלילים המזרחיים אכן נכנסו ופרצו את דרכם אל המיינסטרים הישראלי ואל התודעה, המיינסטרים עדיין נשאר סטטי. לפחות לעת עתה.

אני חושב שיש כאן מעין קואופטציה הרסנית לשני הז׳אנרים. המזרחי עדייין נתפס, וככל הנראה ימשיך להיתפס, כמיינסטרים פופי, בעוד האינדי ימשיך להיתפס כז׳אנר שמנסה להיות חיקוי, או לכל הפחות נסיון לחיקוי, של ז׳אנרים מערביים שונים ואחרים. אבל אולי מתוך ההרס הזה יצוץ באמת ז׳אנר חדש. כזה שלא משתמש בהגדרות עבר של ז׳אנרים אלה, אלא ז׳אנר שעומד בפני עצמו. מי יודע? אולי אפילו יקראו לזה מוזיקה ישראלית.

(כתב: אלעד בן הרוש)

בתוכנית: אריה גולדין וניצן אלגנברג מאחרים את איתמר כהן לשיחה והאזנה לאינדי מזרחי ומה שבין הגבולות

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

עוד פרקים

שנות התשעים במוזיקה הישראלית

פנזין

הן נוסטלגיות עבור חלקנו, מטופשות עבור אחרים, פורצות דרך עבור רבים. שנות התשעים היו שנים של התפתחות טכנולוגית, עלייתה של הגלובליזציה, ותרבות הצריכה שיחקה גם היא תפקיד חשוב והשפיעה על החברה הישראלית בכלל ועל המוזיקה בארץ בפרט. שנים אלו זכורות במיוחד, ובצדק, כתור הזהב של להקות הרוק בישראל. להקות רוק רבות קמו וזכו לתהילה גדולה בממדים ישראליים והושמעו ללא הרף בתחנות הרדיו הגדולות, בהשפעת הרוק האלטרנטיבי שצמח והתפתח גם במעבר לים.

שנות התשעים היה עשור בו מוזיקאים החלו להעז לשלב בין סגנונות מוזיקה שלא שולבו זה עם זה בעבר בארץ: שבק”ס, מהלהקות החלוצות של ההיפ הופ בארץ הושפעו מהביסטי בויז ויצרו היפ הופ שכולל רוק ופאנק עם גיטרות מלוכלכות והדג נחש ששילבו בין היפ היפ לפ׳אנק, אתניקס וטיפקס שילבו בין מוזיקה אלקטרונית או רוק למוזיקה מזרחית. מה שאנחנו קוראים לו ״מוזיקה מזרחית״ או ים תיכונית, אגב, צבר תאוצה באותו עשור גם כן עם מוזיקאים כמו שרית חדד ואייל גולן, שגם שיתפו פעולה עם אתניקס וטיפקס.

באמצע העשור נרשמו שני אירועים טראגיים שהשפיעו על המוזיקה והחברה הישראלית.

הראשון היה פסטיבל ערד בקיץ של 1995 בו נמחצו למוות שלושה בני נוער לפני הופעת הפרידה של להקת משינה. פסטיבל ערד נחל הצלחה עצומה מצד צעירים באמצע שנות ה-80 ובשנות ה-90 עד האסון. אחריו הפסטיבל שינה את אופיו וכעת נושא אופי שקט יותר ופונה לקהל מבוגר יותר. הביקוש להופעת הפרידה של משינה, לפניה התרחש האסון, היה גבוה מאוד מפני שמשינה הייתה אחת הלהקות המפורסמות והמצליחות באותה תקופה. זמן רב לפני תחילת ההופעה, חיכו אלפי בני נוער ליד שער הכניסה למתחם. בהוראת המארגנים, לא נפתחו שערים נוספים, מה שיצר דוחק רב בכניסה שהוביל להתמוטטות השער אשר קרס על הצעירים שעמדו לידו. קריסת השער הובילה כאמור למותם של שלושה נערים.

אירוע נוסף התרחש בנובמבר של אותה שנה – רצח ראש הממשלה יצחק רבין. דובר רבות על כך שהרצח הרג גם את מוזיקת הרוק בשנות ה-90, שפינתה את מקומה למוזיקה שקטה יותר.

בתוכנית: ניצן אגלנברג ואלעד בן הרוש סוקרים את שנות התשעים
בסיוע מועצת הפיס לתרבות ואמנות

עוד פרקים

דאחקות (ומוזיקה)

פנזין

“רודוס בלאגן ברודוס/תן בקבוק של גרייגוס/מוקפים בחברים

רודוס בלגן ברודוס/רק אני ולוקוס/וחמש מאות רוסים”

רגע לפני(או אחרי) שעולה לכם חיוך, כי בואו נודה זו פארודיה נהדרת, אנחנו רוצים לדבר קצת ברצינות על הומור. סאטירה ופארודיות, נון סנס ואירוניה הן ממד חשוב לאין שיעור בנופה התרבותי של מדינה דמוקרטית, במיוחד במדינה כמו ישראל בה אין יום אחד בו לא מתרחשים מאורעות שנויים במחלוקת. אנחנו מכירים תכניות סאטיריות כמו ״ארץ נהדרת״ ו״גב האומה״, ומחזות סאטיריים ופארודיים כמו אלה של חנוך לוין. הסאטירה והפארודיות כמובן לא נעדרות מהמוזיקה הישראלית. הנה רשימה קטנה:

האשם תמיד

האשם תמיד התחיל כדמות בגילומו של יאיר ניצני בתכנית הרדיו ״מה יש״ בשנות ה-80. האשם תמיד היה דמות ״הערבי הטוב״ – ערבי ציוני, ימני ופטריוט שמשמש כשק החבטות של היהודים. בהמשך ניצני הבין את הפוטנציאל של הדמות והקליט ב-1986 את השיר ״האשם תמיד״ שנחשב לאחד משירי ההיפ הופ הישראלי הראשונים.

דדי דדון

דדי דדון בגילומו של אסי כהן מהתכנית ״ארץ נהדרת״ הגיחה בשנה שעברה עם השיר הראשון ״מתוקה מהחיים״ שכבש את הארץ בסערה. מדובר בפארודיה לפאר טסי ומשה פרץ. השירים שלו כוללים לחנים קליטים ומילים נונסנסיות כמעט לחלוטין, אלה הפכו ללהיטים בפני עצמם והושמעו ברדיו ללא הרף.

ערוץ הכיבוד

עוד חבורה שהצטרפה לא מזמן ל״ארץ נהדרת״ ומפיקה פארודיות נפלאות היא חבורת ערוץ הכיבוד שמורכבת מדור מוסקל, רותם קפלנסקי ועומר ריבק. אולי אתם מכירים אותם יותר בתור שקד פררה, אסתמה ולידוי. עד כה הוציאו החברים שלושה שירים פארודיים, גם הם נונסנסים אפילו יותר מאלה של דדי דדון: ״עור ברווז״ – פארודיה על הרגאטון בכלל וסטטיק ובן אל תבורי בפרט, ״ככה זה אצלנו״ – פארודיה על איב אנד ליר ו״טניה״ – פארודיה על המוזיקה הסמי-לטינית ששוטפת את הארץ.

שפיטה

שפיטה היא ההגדרה המילונית לטוטאליות. מדובר ברותם שפי, אז סטודנטית ברימון, שהחליטה לאמץ לעצמה (בהתחלה כדחקה) את דמותה של שפיטה – זמרת ערבייה או מזרחית. שפיטה התפרסמה בעיקר בעקבות קאברים אוריינטליים, מוקצנים ברובם יש לומר, שהוציאה לשירים שונים (Karma Police של רדיוהד, Pink של איירוסמית ועוד). כיום שפי מחויבת לחלוטין לדמות שלה, ובראיונות איתה למשל, היא תמיד מגלמת את שפיטה, מתלבשת כמוה ומדברת כמוה, באנגלית עם מבטא ערבי.

בתוכנית: ניצן אגלנברג ותום גל צוחקים עם ועל המוזיקה והמוזיקה צוחקת עליהם בחזרה


בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

עוד פרקים

מצעד המצעדים

פנזין

סיכום סיכומי השנה: אז מה אומרים שהיה לנו כאן?

במרחב העברי-ערבי, הכמו מערבי שלנו, תמיד מעניין. הערב-רב-גוניות שכל כך מאפיין אותנו מביא איתו לא מעט הפתעות מרנינות ומרגשות. אך לפני שנמשיך להתרפק על המון חצאי הטעמים שלנו אולי צריך לזרוק לאוויר ‘אבל’ קטן וייתכן שאפילו קטנוני. קשה לנו מאד לסכם כאן דברים, לא ברור איפה מתחילה שפה אחת ונגמר משקל אחר, מה טיבו של מקצב יווני ומתי הוא הופך להיות פולק-אמריקנה-תימני. אבל הכי מעצבן זה ממתי עד מתי מסכמים את השנה, לפעמים זה נראה כמו ממר-חשוון עד נובמבר עם הפסקות ברמדאן… או משהו כזה.

אז בתקופה זו בדיוק בין סיכומי תשרי לינואר בחרנו שנייה לראות מה נכנס לעשרת המקומות המובילים בארבע רשימות שונות.

מוסיקה נטו – מכירות קול הקמפוס – אלבומים הארץ – אלבומים וואלה – סינגלים
1 שלמה ארצי – קצפת Kutiman – 6am ענבל פרלמוטר ורם אוריון – “ענבלאנס” חנן בן ארי – “החיים שלנו תותים”
2 הצ’רצ’ילים – הצ’רצ’ילים/ תקליט ויניל רם אוריון – גרמנים באוגנדה שי בן צור,ג’וני גרינווד ורג’סטאן אקספרס – Junun (Nonesuch) יובל דיין – “ליבי ער”
3 רמי פורטיס – פלונטר/ תקליט ויניל חיה מילר – +1 שלומי ברכה – “מאדים ומחוויר” סטטיק ובן אל תבורי – “ברבי”
4 ישי ריבו – פחד גבהים ארמון – ארמון חיה מילר – “1+” גלעד כהנא – “אפריקה שלי”
5 גיא מזיג – השחור החדש Totemo – Desire Path אריאל זילבר – “מישהו” דודו טסה – “הגולה”
6 ארז לב ארי – כתמים של תרבות גלעד כהנא – אפריקה שלי חנן בן סימון – “Toy Store” אביב גדג’ – “כאבי גדילה”
7 הכבש הששה עשר/ תקליט ויניל  שלום גד – הכל חדש אמל מורקוס – “פתח אל וורד” עומר אדם – “אחרי כל השנים”
8 יצחק קלפטר – המיטב – אוסף כפול דויד פרץ – ארץ שלא שם “קרוזנשטרן ופרוחוד” – “Hymns” איה זהבי פייגלין – “גיבור”
9 אלי מגן – איש העולם הבא/ אוסף כפול איה זהבי פייגלין – שבעה שירים שלום גד – “הכל חדש”. סאבלימינל ועדן גבאי – “שרוטים”
10 עידן רייכל – היד החמה נטע וינר – בזכות השיבה “כהן את מושון” – “ימים ארוכים” פדרו גראס – “אלוהים בג’ימייל (“געגועים(“

 

בתוכנית: תום גל וניצן אגלנברג עם דיבור חורפי ומוזיקה חדשה מהפריפריות של הראש והארץ

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

עוד פרקים

צלילים של שלג במדבר

פנזין

השנה הייתה 2008, הבילויים הודיעו על הופעה אחרונה שתתקיים בכפר-עזה המופגזת לסירוגין (למרות ההופעה אחרונה בהחלט בבאר-שבע בשבוע שלאחר מכן…). אל סיבוב ההופעות האחרון הצטרפו האחים תלמודי, מה שהפך את סיבוב ההופעות הזה למוצלח ביותר. בזמן שזימרו להם נועם וימי את “כשנפוליאון יכבוש את עכו”, ירד אייל תלמודי מהבמה לאתנחתא קלה של לגימת ערק. ניגשתי עליו, מבוסם מכף רגל ועד ראש ושאלתי אותו “מה הסיכוי שאתם שרים את אוי וואי הגאנב?”. הוא הביט עלי מבולבל, עיכל את הבקשה התמוהה, חייך והשיב “מה? מה הקשר עכשיו? מאיפה הבאת את זה?”.

שבועיים בודדים לפני כן התקיימה בפאב ‘הבאר’ בצאלים אחת ההופעות הראשונות של להקת ‘אוי דיוויז’ן‘ במתכונתה המורחבת. בראשית דרכה מנה ההרכב את האחים תלמודי, נועם ענבר, גרשון לייזרסון, ואביחי טוכמן. על אף שההופעה הייתה באמצע המדבר בבית מרזח שמעוצב כמו סלון מהמערב הפרוע, האווירה ששררה באותו ערב, זרקה את הנוכחים אל ערבות סיביר של ראשית המאה הקודמת. למי שלא מכיר, אוי דיוויז’ן, היא להקה כליזמרית ששרה בעיקר ביידיש ולפעמים גם ברוסית. באותה הופעה ראשונה נכחו בעיקר זקני הקיבוץ והרגשתי כאילו זרקו אותי לאמצע סיפור של שלום עליכם כך ושהכנר הוא הבן של הסנדלר, הממזר של האופה או משהו בסגנון. תופעה זו, של שירים ביידיש וסגנון כלייזמרי, כחלק מתרבות שוליים היתה חדש עבורי לגמרי. נכון שהבילויים כבר התחילו לפלרטט עם הרעיון של שילוב מוזיקה מזרח אירופאית, אך זה היה בעדינות. אוי דיוויז’ין עשו את זה בגדול והחזירו תרבות שדעכה כמעט לגמרי, והפעם, לא מלמטה כפי שהייתה בראשית דרכה, לא מלמעלה כפי שהתגלמה בראשית הישוב העברי, אלה מהצד, מתוך השוליים, בשם ילידים מזן חדש.

אני רוצה בנקודה זו להציעה חלוקה, גם אם מעט גסה ופשטנית, של התממשות התרבות הרוסית/מזרח אירופאית במרחב הכנעני.

הגל הראשון: עלה לארץ עם העלייה  השנייה והכיל בו שעטנז מרתק של אנרכיזם יידישאי, סוציאליזם מהפכני סובייטי, ומסורתיות יהודית מהשטייטל. הסיבה לדומיננטיות של המיש-מש הנפלא הזה היתה פשוט משום שלא היה להם שום דבר אחר. הישוב העברי העובד והפעיל רצה והיה צריך לשיר, והמכנה המשותף הרחב ביותר היה רוסיה, יידיש, וכליזמר. עד מהרה הפכה אותה תרבות להגמוניה המקומית בה נתקלו באי העליות הבאות.

הגל השני: בראשית שנות ה-90 לאחר התפוררותו המרשימה של חבר העמים ידע המרחב הארצישראלי גל חדש של סובייטים שהיגרו לארץ כנען. אך לא עוד בקומונות חקלאית מפוזרות, לא עוד אחוזי רצון מופתי להמציא שפה חדשה, לא עוד בעלי בשורה מארץ נאורה. התרסקותה הטרגית של ברית המועצות הכתיבה במידה רבה גם את התפיסה התרבותית העצמית של העולים. הם לא הביאו אתם בשורה חדשה, אלה תפיסות של מבט למערב. אך חלום המערב שאליו נשאו את פניהם נידף כבר לפני עשור בכנען, שאיחרה בעצמה להבין את המתרחש מעבר לים. מה שהם כן הביאו אתם זה את וולדימיר, היהודי, החילוני, המוקיון, הגאון. קשה להתעלם מהדומיננטיות של ארקדי דוכין והחברים של נטשה במוזיקה של אותו עשור. מיליון עולים חדשים זה לא משהו שהולך ברגל.

הגל השלישי: בעשור וחצי החולפים מתאוששת רוסיה ובניה מחלים לזקוף ראש. אך הם לא צרכים עוד זיכרון או נוסטלגיה, יש להם קשר אינטרנטי וחלון פתוח לשפה ולתרבות, הדור החדש ממשיך להתפתח יד ביד אם אימא רוסיה הלבנה. אך לא רק. כעת, אנו מוצאים שני זנים מרכזיים של תרבות רוסית בכנען הX סובייטים והXX  סובייטים. אלו שילדותם רוסית ואלו שמוצאם רוסית, רוסים אחוזי מבטא ורוסים שכלל אינם זוכרים עוד השפה.

ברצוני לשוב לרגע על עקבותינו ולהבין מה היה כאן מראשית המאה הקודמת.    

כבר מהעלייה השלישית, החלו מנעדים שונים מושכים את הקו המוזיקאלי העברי הטרי לכיוונים נוספים. אך, מה שהטה את כף המאזנים יותר מכל וקיבע את כוחה של המוזיקליות המזרח אירופאית כמעצבת בתרבות הישראלית בראשיתה, בין היתר, הוא המנון הפלמ”ח המבוסס על לחן עממי רוסי- הסמרה הופ (גם אם הושם ללעג לא פעם במבט לאחור), אשר השאיר קו רושם עד ימינו אנו והשאיר בז’רגון הקולקטיבי זרע מוזיקאלי שעוד יפרח לימים.

לצד זה, לדעתי, ניתן לקשור תופעה נוספת לתרומה לביסוס הטעם המזרח אירופי במרחב הכנעני בימינו, והיא המרחב עצמו, כלומר המבנה הגיאו-תרבותי של החברה בישראל. בימים אלו, המון התרבויות והשפעות העולם עשו עלייה והפכו נחלתם של מרבית תושבי הארץ, מבחינה מספרית לפחות, אך הם עלו העירה, אל תל-אביב, ירושלים וחיפה. התרבות העירונית שינתה ומשנה את פניה תדיר ולעתים כה תכופות, עד כי קשה להצביע בה על מאפיין תרבותי מובהק אחד. הפריפריה לעומת זאת, בה מתגוררת רוב עליית שנות ה90, בהיותה מנותקת תרבותית וגאוגרפית, שימרה מסורות באופן מובהק יותר: הכפר, הקיבוץ, המושב, והפריפריה – תרבותם מובהקת בהרבה, והם עקביים יותר בשפתם. וכן, הפריפריה שחזרה בצורה כזו או אחרת את רוח דור המייסדים, שבמקומות מסוימים עדיין משפיעים על הקצב.  

חשוב לציין כי את אשר אני מציג כאן לפניכם הוא לא יותר מאשר פתית בסופת השלגים שאנו מזהים כתרבות רוסית/מזרח-אירופאית במרחב הכנעני. בל נשכח את נוכחותה המבלבלת לאין שיעור של היידיש בכל הסיפור הזה, המתפרסת מערבות סיביר ועד מדרכות קליפורניה. ולסיכום נאמר, שאף כי בשנות ה50 נראה היה שניתן לזהות דווקא את צלילי הבוהמה הצרפתית כמכתיבות את המוזיקה, הכתיבה והריקוד העברי בכנען, לימים ביטאו את עליונותם הרגעית  תרבויות אמריקאיות, אנגליות, יווניות, טורקיות, תימניות, מיצריות, מרוקאיות, ג’ימקאנית, אתיופיות ואפילו רוח הבלקן. כל אחת בתורה עיטרה במקצביה את גלי האתר ומזמוריי תשדרי הפרסומות, כל אחת הכתיבה ברגע זה או אחר את תנועת העכוז הקולקטיבית וטקסי הישבנים המרובים, ובל נשכח את הרומנטיזציה של הבדואי ושאר עמי המרחב שהיו למוטיב דומיננטי בהבניית זהותו של הכנעני העברי, עוד מימיי החלוץ. כך שאם נשוב לימינו ולהשפעות המזרח אירופאיות אין זו אלא ברכה, ששורשיה נטועים עמוק בתרבות הכנענית ועתידה פרוש לפניה בתוך המגוון הגדול שצומח פה בימינו.

לסיום ברצוני להמליץ על כמה מעדנים מקומיים לאוזניים המבקשות מחסה מרקיד לקראת החורף, מהזן שמשתפר עם כל כוסית של וודקה חזרת וקללה טובה.

עשו לעצמכם טובה והיכנסו לעמוד הבא במרשתת הקרובה למקום מרבצכם. תמצאו שם שלל רב של מיטב האלבומים הסובייטים-כנעניים שיצאו כאן בשנים האחרונות, מאוי דיוויז’ין ועד להקת הקרטה של איגור קרוטוגלוב, מפסוי ועד פאנצ’ו. וגם, את מלך התרבות  בפייסבוק זה פשוט נפלא.

ולקינוח שני יקרים ירושלמיים שאין כמותם. שמואל זלצר, האחד היחיד, למי שצמא לקצת וויסוצקי בועט לפרצוף. פשוט שירי צאן וברזל

וספוטניק היי פיי, שיתארח כאן בחודש הבא

בתוכנית: אלעד בן הרוש, אריה גולדין ותום גל על אמא רוסיה במוזיקה הישראלית

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

עוד פרקים

תולדות הפסטיבל בכנען

פנזין

תולדות הפסטיבל בכנען:

לבני דורי, קשה לפעמים להאמין כי היו אי פעם פסטיבלים אחרים, כך נדמה לי לעיתים. בהתחשב בעובדה שהייתי בן 11 בלבד בפעם הראשונה בה הייתי בפסטיבל, הוא חקוק עדיין כאירוע תרבות קאנוני שאין שני לו. הפסטיבל, מעין שילוב בין מחנה קיץ לבין התכנסות פיראטית, מצטייר בעיני  כמחאתי, החשוב ובעל הבשורה המוסיקלית הגדולה ביותר שניתן לדמיין ושאי פעם התחרשה ברחבי כנען. ב94′ הופיעו בליין-אפ אפי: ד”ר קספר, נקמת הטרקטור, המכשפות, הג’ינג’יות, זקני צפת ומה לא, האדמו”ר שר חומוס מטמטם ואביב מארק צועק  חרא מדינה.  

שנה לאחר מכן בהופעה של טיפקס ומשינה התרחש אותו ‘אסון ערד‘ הטרגי . למרות זאת שבתי גם בשנים שלאחריו. יותר מכל זכורה לי שנת 98’ כאשר עלו בזה אחר זה: קרח תשע, הזבובים והג’ירפות, כאשר בקהל לא יותר ממתאים איש לכל היותר. היות וחלפו להם קרוב לשני עשורים וחצי מאז נכחתי בפסטיבל לראשונה, רצתי ללא סיבה נראתה לעין אל המרשתת לנבור ברשת העולמית הרחבה. לתדהמתי, לא הצלחתי למשות ממנה דבר אשר יסייע לי לעשות סדר בין השנים לבין מועדי ההופעות. היה כלא היה, נמוג לו ונספג אל כתבות ‘האסון’ וסיקורים דביקים ופסדו-נוסטלגיים אודות חייו של אביב גפן.

אך תופעת הפסטיבלים בכנען אינה דבר חדש, ניתן  להתחקות אחר שורשיה החל מראשית שנות החמישים ועד ימינו. את אחת מנקודות המפנה הראשונות ניתן לזהות בפסטיבלי המוזיקה שנערכו בשנות השבעים.

בראשית, נערכו הפסטיבלים במועדונים במרכז  הארץ. אך תחילתם כפי שהיא מוכרת לנו, בניסיון מוצלח ב”אכזיב”, אשר מיד לאחריו נערך  בסיני בשנת 1977 “פסטיבל  נביעות”, והיה לזה שהביא את התופעה לקדמת הבמה ולמודעות הציבור. נביעות היווה נקודת מפנה על שום שנוצר מהתארגנות פרטית לגמרי, שכן אירועים דוגמת פסטיבל הזמר העברי, נתמכו על ידי גופים ממשלתיים וממסדיים (זאת בעוד שאנשי גל”צ נשלחו לסקר את האירוע ולשדרו, כפי שהעלה יואב קוטנר שנשלח לסקר אותו מטעם התחנה). כאשר חקרה ד”ר דלית שמחאי היקרה את “פסטיבל  אהבה”(בין היתר בספרה “לזרום נגד הזרם“), היא התמקדה ב”הבניית זהותם של אנשי “אהבה” כמובחנת ממי שנתפסים בעיניהם כחלק מהחברה הישראלית הדומיננטית” (שמחאי :2007) . נקודת המוצא של שלה עקבה אחרי תופעת “העידן החדש – New-Age” והפסטיבלים שנשאו בשורה זו על דגליהם באותה התקופה. המאמר, ליווה תופעה שכבר אז החלה לדעוך: שנת 2007 הייתה השנה האחרונה של אותו פסטיבל וגם שני הפסטיבלים הנוספים שניתן לראות כהופעת הפסטיבלים במרחב הכנעני, אך, אותם פסטיבלים של שנות התשעים חדלו מלהתקיים כסדרם.

לצד זה, באותם שנים ממש התרחשה תנופת פסטיבלים בסגנון שונה, כגון: פסטיבל “אינדינגב” ב2007, ו”חוצמזה” ב2006. פסטיבלים אלו התנערו לגמרי ממוטיב “העידן החדש” וזיהו את אותם פסטיבלי שנות ה90  כמייצג הבולט ביותר של מה שמכונה ‘הזרם המרכזי'(Main-Stream) בחברה הכנענית. קשת היוצרים והמוזיקאים שהוזמנו לנגן בפסטיבלים החדשים הייתה מגוונת ולא הצביעה על שיוך ברור לז’אנר ותפיסת עולם. המפיקים, פשוט שאפו להדמות לאירועים מחו”ל כגון פסטיבל רוסקילדה (Roskilde Festival) שבדנמרק הברנינדמאן בארה”ב והפיוזן (Fusion Festival) ׁׂבגרמניה. מאז ועד היום צצו מספר רב של פסטיבלים שונים ומגוונים שבדומה, לא קבעו לעצמם סט ערכים ברור ופנו בעת ובעונה אחת לקהל יעד מגוון יחסית כגון: משפחות צעירות, סטודנטים, חובבי ז’אנרים מסוימים של מוזיקה ועוד. ברור היה, כי תופעות כגון פסטיבלי  “העידן החדש” שהטוו את הלך הרוח עד מחצית העשור הראשון של האלף השלישית והאידיאליזם שהניע אותם נספגו אל תוך ‘הזרם המרכזי’ וחדלו להוות אפשרות להתחדשות.

מה קרה מאז? נבחן דוגמא אחת מרכזית כביטוי לפסטיבלים היום. החל מ2011  בתוך גל הפסטיבלים החדשים התחילו להיערך אירועים קטנים של קהילת ה”ברנינג מאן הישראלית”. באפריל 2012 נערך אירוע גדול ראשון בחוף הבונים בו נכחו כ600 איש, והאירוע בא אחריו היה נקרא ה”אוקטובארן” ובו נכחו כבר  כ1400-1800 איש ואישה. כחלק מאותה מגמה האירועים אלו התרחשו ללא אישורי משטרה וגביית תשלום עבור ההשתתפות מאורגנת רק למחצה. בשנת  2014 נערך האירוע הרשמי והמלא הראשון – “מידברן“. לצד הצמיחה והאלטרנטיביות של המידברן, מבט ממעוף הציפור על תנועת הפסטיבלים מגלה, שלפחות נכון ל2016 בו נערך אירוע המידברן השלישי במספר, ובשונה משאר הפסטיבלים  שקדמו לו, הוא איננו נושא בכנפיו בשורה מוסיקאלית חדשה. ההצלחה בגיוס 6,000 רוכשי כרטיסים אשר היו אמונים על יצירת התוכן ממנו מורכב האירוע, ובדומה, לכאורה, לפסטיבל האם בנוודה שבאריזונה, התוכן בו נבנה על ידי הקהל במימון חלקי של עמותת הפסטיבל. אך, בניגוד כמעט מוחלט ל”בארנינגמאן”, המהווה כר פורה למכלול רחב של תופעות שוליים המבקשות לאתגר את הזרם המרכזי, בין היתר באמצעות מוסיקה, המידברן לא הביא עמו בשורה דומה. המידברן, שהינו למעשה הפגנת תרבות משתתפיו, אשר נושא על דגלו דווקא תופעות מוסיקליות המבוססות היטב בזרם המרכזי. יתכן, שהסיבה לתופעה המעט תמוהה הזו, היא הדומיננטיות הכמעט מוחלטת של פסטיבלי האינדי השונים בארץ.

אם כך, במידה ונאמץ את הגישה של ד”ר שמחאי, ניתן לזהות תפיסת דומות: ניתן לטעון שהשקפת העולם של פסטיבלי ה”עידן החדש” דומה למדי במהותה לפסטיבלים שקמו לאחריהם. רבים מהאירועים הללו למעשה מצויים במתח בין הרצון להגדרה עצמית: יצירת אלטרנטיבה חיה, מקורית ובלתי תלויה, אל מול התייחסות ופניה אל כוחה של ההגמוניה בתרבות המתחוללת במרחב הכנעני והרצון להשפיע עליה. חלק מהפסטיבלים המבקשים לשווק אורח חיים חדש מציעים למעשה בשורה חדשה בתחומים מסוימים בחברה ולא באורח החיים כולו.  בניגוד  לפסטיבל “אהבה” לא ברור לגמרי מה הם אותם האידיאלים שמבקשים אירועי האינדי להנחיל לחברה.

פסטיבלי ה”עידן החדש” אשר סיקרה שמחאי במחקרה מעולם לא הצהירו על השתייכות לזרם או אוריינטציה מוסיקאלית כלשהי. עם זאת, הם יצרו מרחב פורה שהביא לפריחת תופעות מוזיקאליות. להקת כגון “שבע”, “שוטי הנבואה” והרכבים נוספים שנשאו בקולם מסר ‘רוחני’ כזה או אחר, חלחלו בהדרגה ובעקביות עמוק אל תוך נבכי קלחת הקולות המקומית. הפופולריות הכה-רחבה להם זכו אף הייתה קטליזטור לשילובם של צלילים וכלים חדשים, שלא זכו לתהודה רבה עד אז במרחב הכנעני.

נדמה לי כי נכון לי לסיים דברים אלו בפנייה אישית, מעין גילוי נאות, שלא נאמר מעין בקשה, מכם הקוראים. הרי שאני מביא בפניכם סקירה פשוטה יחסית, כמו ביקשתי לצייר בפניכם מפה ועליה כתמים של התרחשות שיאה לו או לה המתרוצץ והמתרוצצת ברחבי המשטח הכנעני שיכירם. איני מזכיר את פסטיבלי מוזיקת הטרנס, מסיבות הטבע, הרייבים הפסיכדליים המפוארים, ימי הסטודנט, מופעי יום העצמאות, פסטיבלי הג’אז, פסטיבלי הילדים, פסטיבלי הזמר והפזמון משכבר הימים אף לא את פסטיבלי הפולק כגון ‘סולם יעקב’. הסיבה לכך היא כנראה שאלו תחנות בחיי שלי עצמי. מי מהפסטיבלים שהיו לנוף ילדותי ומי מהם שנטלתי בהם חלק פעיל או שהייתי שותף במידה כזו או אחרת לתהליך הקמתם. בחלקם עודני לוקח חלק וערכם ומשמעותם רבה בהרבה מאשר הילולה שנתית. הייתי רוצה להציע, שיש לראות בתופעות הללו את קולו של היליד מן הזן השונה. מן הזן המורכב, המתרחש כל העת, זה ששורשיו אינם נגלים בדרך קבע מבין כל אלפי השיחים המצפים את המרבד הכנעני הסבוך. משום כך יש לראותם כאפשרות נדירה. ככזו היא מחויבת להתפס אחרת, ומחייבת צורה פעולה אחרת: כאפשרות שאינה מובנת מאליה, ואשר נועדה לשיקום, טיפול והתפתחות של התרבות בה אנו חיים.

(כתב: תום גל )

בתוכנית: אלעד בן הרוש ותום גל מעלים באוזניכם את המורכבויות ההפקה עצמית ודיגיטליות באינדי המקומי ומשוחחים עם דותן מושנוב והילי בוימל

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

עוד פרקים

פריצתו (ונפילתו) של ההיפ הופ הישראלי

פנזין

באמצע שנות ה-90 נפתחה בדיזנגוף סנטר בתל אביב חנות הבגדים וההיפ הופ “מד-מן” בניהולו של צ’ולו, מי שנחשב סנדק ההיפ הופ בארץ.החנות שהיוותה מקור עלייה לרגל לחובבי ההיפ הופ הישראלים, מכרה בגדים ודברים הקשורים לסצנת ההיפ הופ ובמקביל התנהל בה גם אולפן הקלטות קטן. ב-98 איגד צ’ולו את כל הראפרים המצליחים שפעלו בזמנו כמו: סאבלימינל והצל, ג’רמי קול חבש, אמ. סי. סוניק, סילברדון, קוטג’ וצ’ולו בעצמו שהשתתף במספר שירים. לאלבום קראו “ישראלים עצבניים אחד אחד”, שאז נמכר במחיר זעום והיום נחשב לאבן דרך בהיפ הופ הישראלי והפך לנדיר ומבוקש.

כאמור, אחד מאותם ראפרים מתחילים שפקדו את החנות של צ’ולו היה סאבלימינל שהיה אז בן 17 בלבד. כמה שנים בודדות לאחר מכן, בשנת 2001, פרצו סאבלימינל והצל לתודעה עם אלבום הבכורה, “האור מציון” ושנה לאחר מכן עם “האור והצל”. במקביל הקים סאבלימינל את הלייבל “משפחת תאקט” שתחתיו הפיק אמנים כמו שי 360, האולטראס וסיוון.

מעבר למוזיקה עצמה שהתרבה בסצנה המקומית, שמור מקום של כבוד כמי שתרמו להתפתחותו של ההיפ הופ הישראלי בסוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000  לתכנית הרדיו “עסק שחור” בגלגלצ. היו אלה אייל קוואמי פרידמן ולירון תאני שיצרו תוכן ברמת פופולריות גבוהה, בה זכו ראפרים ישראלים רבים (שהיום חלקם מצליחים מאוד) לחשיפה ראשונית.

באמצע שנות האלפיים, אפשר לומר שסצנת ההיפ הופ הישראלית כבר הייתה מבוססת. היא הציגה סגנון שירה מדויק יותר בעברית, מפיקים חדשים החלו לפעול והופעות ההיפ הופ החלו להתמלא בקהל מעריצים חדש. בין הלהקות הדומיננטיות הפעילות בתקופה זו ניתן למנות את פי.אר טרופרז, שהייתה קולקטיב של 14 ראפרים, בהם פלד, אורטגה, לוקץ’, נועה פארן ואחרים שהשתלבו בתעשיית ההיפ הופ הישראלית לאחר מכן.

החל מסביבות שנת 2005, הז’אנר ירדה קרנו של הז’אנר והוא לא זכה להשמעות רבות בתחנות הרדיו המרכזיות למעט מקרים בודדים כמו להקת הדג נחש או אמנים כמו מוקי, שנחשבים למי שיצאו מגבולות סצנת ההיפ הופ וחובקו על ידי המיינסטרים הישראלי. יש האומרים כי הצלחתו הרבה של הז’אנר באותם שנים גרמה להצפה של חומרים חדשים שאיכותם מוטלת בספק. היה נדמה שאין דרך חזרה כז’אנר- למיינסטרים, אך כעבור עשור, כידוע לכולנו, ההיפ הופ הישראלי חזר, ובגדול.

בתוכנית: אריה גולדין וניצן אגלנברג עם חלק ב’ של המנעד הכנעני להיפהופ מקומי, הבטחות ונפילות, וחומרים חדשים שמוצאים את דרכם אל האוזן. חלק א’ פה.

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

עוד פרקים

הולדתו של ההיפ הופ הישראלי

פנזין

ב-1993 יצא לאוויר העולם אלבומו המהפכני של נייג’ל האדמו”ר (כינויו של יהושע סופר), “חומוס מטמטם”. סופר, דמות מעניינת בפני עצמה, נולד בג’מייקה בשם נייג’ל וינסטון ובנוסף להיותו מוזיקאי הוא גם אמן אומנויות לחימה. בסוף שנות ה-80 עלה לארץ וב93 הוציא את מה שנחשב לאלבום הרגאמאפין וההיפ-הופ הישראלי הראשון. את האלבום, שהופק על ידי יוסי פיין, כתב האדמו”ר בעברית עם אותיות לטיניות, שכן לא ידע לכתוב בעברית בזמנו, וכך הוא הוקלט. החומרים שמופיעים בו היוו בחלק גדול פארודיה לגאנגסטה ראפ ששלט בארצות הברית באותה תקופה, ולמרות שמכירותיו כשלו, האלבום נחשב לפורץ דרך בסצנת ההיפ הופ הישראלית והשפיע על ראפרים ישראלים רבים. יש אומרים שבנקודת הזמן הזו גם נולד למעשה ההיפהופ הישראלי.

אחד מההרכבים שהעידו כי הושפעו מאלבומו של נייג’ל האדמו”ר הוא שב”ק ס’.
שבק”ס (ראשי תיבות של שופים, בופים, קטעים וסחתיין) החלה לפעול ביבנה בשנת 1993 כשחבריה עוד היו תלמידי תיכון והייתה הראשונה שהצליחה להביא את ההיפהופ בארץ למצעדים בתחנות הרדיו. ההרכב שילב היפהופ יחד עם פאנק ורוק, וניתן לשמוע בבירור באלבום הראשון שלהם שיצא ב-1995, גם הוא בהפקת יוסי פיין, את ההשפעה הרבה של להקת הביסטי בויז הניו יורקית עליהם. מטקסטים הומוריסטיים ומלאי גסויות, עברו שבק”ס גם לטקסטים מחאתיים וחברתיים יותר בהמשך דרכם.

הרכב נוסף שהיה מחלוצי ההיפהופ בארץ ותרם רבות להתאקלמות הז’אנר בישראל הוא הדג נחש. הדג נחש (אנגרמה של “נהג חדש”) החלה לפעול בירושלים בשנת 1996. בדומה ליצירות המאוחרות יותר של שבק”ס, הדג נחש יוצרים ראפ מחאתי ופוליטי שבין היתר משלב מסרים של סובלנות, שוויון ושלום. חברי הלהקה בהנהגת שאנן סטריט הם פעילים חברתיים ויזמים של אירועי תרבות ומוזיקה בקרב אוכלוסיות חלשות, דוגמת פסטיבל בשקל – עמותה הפועלת לשינוי חברתי לחיזוק הפריפריה הכלכלית, החברתית והגאוגרפית בישראל. העמותה פועלת בקרב הקהילות השונות והנוער על ידי העצמה ופעילות תרבותית. הכניסה וההשתתפות בכלל פעילויות העמותה היא במחיר סמלי של שקל אחד.

בתוכנית: ניצן אגלנברג ואריה גולדין עם החומרים הראפיים הטובים שנוצרו כאן, מבוא בסיסי למצב הראפ הכנעני

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

עוד פרקים

אלבומים חדשים – אוגוסט 2016

פנזין

חמישה אלבומים טריים לחודש אוגוסט הכנעני החמים

נעמה הכהן – נעמה הכהן – אלבום הבכורה של הכהן, אשר הופק על ידי בנימין אסתרליס (מורפלקסיס), הוקלט במהלך השנים האחרונות מתוך חווייתה האישית של תהליך חזרה בשאלה וחיפוש מקום בעולם החילוני,
במקביל, מתארים שיריה של הכהן גם את יציאה מהארון.
אלבום שקט לרוב, אך אינטנסיבי – גם בתוכנו המוזיקלי וגם בתוכן הטקסטים האישיים, החשופים והכנים. ראיון אישי ומעניין איתה פה.

אורטגה – החיים על פי אורטגה פרק ב’ – בתחילת חודש אוגוסט, כחצי שנה לאחר ששחרר את אלבומו האחרון, “החיים על פי אורטגה”, הפתיע הראפר והוציא את ההמשך שלו – אלבום שלם עם 11 שירים חדשים לחלוטין.
חלק ב’, כפי שהעיד אורטגה בראיונות איתו, הוא אישי יותר מקודמו.
אלבום שכל כולו כבוד לסצנת ההיפ הופ הישראלית בעבר ובהווה.

נמש ושוליית הקוסם – בקרוב אצלכם –  נמש ושוליית הקוסם הם רון כהן ושירי אריאלי כהן – פרטנרים לחיים ולמוזיקה.
אלבום הבכורה שלהם, “בקרוב אצלכם“, הוא אלבום היפ הופ המתאר את החיים של זוג צעיר במדינת ישראל ועוסק בזוגיות, הבאת ילדים, יוקר המחייה ואהבה.
מי שירכוש את העותק הפיזי של האלבום יזכה גם בגימיק חמוד: את העותק הפיזי הצמד שחרר על גבי מה שהוא מכנה “דיסק און-קסטה” – קסטה מתוכה יוצא גם חיבור USB לשם הנוסטלגיה.

Deaf Chonky – Farsh – ריוט גירל ישראלי, יש חיה כזאת:
Deaf Chonky הן שתי נערות מרחובות בשם עדי ברוניקי ותמי קמינסקי, שעושות גראז’-פולק (כמו שהן מגדירות את זה), ופאנק מלא בכעס.
בשנה שעברה הוציאו את ה-EP  הראשון שלהן Mostly Farsh וכעת יוצא אלבומן המלא הראשון. השירים באלבום יוצאים נגד אלימות, מיליטריזם ושנאה, ויש לי הרגשה שנשמע על הבנות האלה עוד הרבה בהמשך.

כהן@מושון – ימים ארוכים – מאז האלבום האחרון שלהם שיצא לפני 5 שנים, כהן (מיכאל כהן) ומושון (מיכאל מושונוב) הספיקו להתפצל ולבלות תקופה בארצות הברית עד שהגעגוע לעשייה משותפת הוביל אותם חזרה ארצה כדי ליצור את האלבום החדש. מדובר באחד מהרכבי ההיפ הופ הכיפיים ביותר שקיימים היום בארץ, ואת ההנאה שלהם מהיצירה אפשר לשמוע בבירור באלבום.

בתוכנית: אריה גולדין וניצן אגלנברג מארחים את יואל שמש עם מוזיקה ירושלמית טרייה

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

עוד פרקים

שנות השמונים במוזיקה הישראלית

פנזין

ידעתם שמשינה התחילה בכלל בשנות השמונים כלהקת פאנק?

שנות השמונים הצבעוניות בישראל. הלהקות הצבאיות התפרקו, ובעשור הזה המוזיקה הישראלית הושפעה ברובה ממוזיקה מהניכר: סינתפופ, לצד כיוונים אחרים של הגל החדש (ניו-ווייב) ופאנק. מצד השני, היו אלו שנים רצופות אירועים חברתיים ומדיניים: מלחמת לבנון הראשונה,האינתיפאדה הראשונה, מה שהגביר את המעורבות החברתית אצל מוזיקאים מקומיים, והשתקף במוזיקה שיצרו.

האירועים פוליטיים שהיו באותה תקופה, הביאו אמנים כמו אהוד בנאי, חווה אלברשטיין נורית גלרון ורבים אחרים לכתוב שירים ואלבומים שעוררו מחלוקות באותם ימים.

ניתן לציין גם את אופרת הרוק ״מאמי״, אותה כתב הלל מיטלפונקט ובה משתתפים בין היתר מזי כהן בתפקיד הראשי, אהוד בנאי, יוסי אלפנט ז״ל, אריה מוסקונה וז׳אן ז׳אק גולדברג. הייתה זו אופרת רוק פוליטית וכואבת שלבסוף הפכה לקאלט, בעיקר בקרב צעירים (וחיילים) רבים שראו אותה. היא העבירה ביקורת על הכיבוש הצבאי(שהיה קרוב לשנתו ה-)20, על כמעט כל זרם בחברה הישראלית, ובעיקר על התאווה לכוח – שעלולה להביא לתוצאות הרסניות, בדיוק כפי שהמחישה אופרת הרוק הזו.

יחד עם העיסוק הפוליטי במוזיקה הישראלית בשנות ה-80, היה זה גם עשור בו להקות ישראליות שהוקמו בערך באותה תקופה הפכו לענקיות פופ במונחים מקומיים. להקת תיסלם סחפה את ההמון עם מוזיקה קלילה וקצבית ועם להיטים כמו ״רדיו חזק״ ו״תנו לי רוק נ׳ רול״. בנוסף, אפשר גם לציין להקה שפעלה תקופה קצרה יותר מהקודמת, אבל מכרה עשרות אלפי אלבומים ונבחרה פעמיים ללהקת השנה במצעדים השנתיים – להקת בנזין בה פעל מיודעינו יהודה פוליקר.

הרכב נוסף מפורסם שקם באותו עשור הוא משינה, שלימים הפך להיות אחד מהרכבי הרוק המשפיעים בישראל. משינה, שהתחילה לפעול בכלל כלהקת פאנק כאמור, הוקמה ב-1985 על ידי שלומי ברכה ויובל בנאי והוציאה שלושה אלבומים מצליחים ביותר עד סוף שנות השמונים.

בנגזרת הניו-ווייב ראויים לציון ההרכב מינימל קומפקט שהורכב מסמי בירנבך, מלכה שפיגל ועוד שניים שיהפכו בהמשך לנכסי צאן ברזל במוזיקה הישראלית: רמי פורטיס וברי סחרוף. ״מינימל קומפקט״ הצליחה בעיקר באירופה, שם פעלה עד לפירוקה בשל חילוקי דעות בין חברי ההרכב בשנת 1988.

בקישור: אופרת הרוק מאמי, ללא ספק קאלט ישראלי נשכח

בתוכנית: ניצן אנגלנברג ואריה גולדין על האייטיז במוזיקה הישראלית המיינסטרימית והשולית גם יחד

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

עוד פרקים