פּאנק בישראל

פנזין

סצנת הפאנק(Punk) בישראל התחילה להתפתח באמצע שנות ה-70 עם להקות דוגמת קילר הלוהטת מחיפה (שלימים הפכה להיות בירת הפאנק הישראלית), ובתל אביב היה זה רמי פורטיס עם להקתו ״מים חמים״ שהייתה מחלוצות הז׳אנר בארץ.

כיום יש, גם אם לא הרבה, לא מעט להקות פאנק מצליחות בארץ, ובעולם כמו Useless ID – שפעילים עוד משנות ה90 ועד היום. הפוסי של לוסי, דוגמא עכשווית בולטת, הוציאו בשנה האחרונה אלבום מצוין עם חומרים חדשים, ו-Deaf Chonky, שהוציאו בשנה הקודמת אלבום מצוין, אלבום בכורה בועט שמביא את הפאנק הנשי לקדמת הבמה.

 

לצד הפאנק הקונבנציונלי, אם אפשר לקרוא לו כך, קמו הרכבי פאנק שעצם העמדה של ״קונצזוס״ נחשבה לגנאי עבורם: להקות האנרכו-פאנק, שנולדו ופעלו בעיקר בישראל של שנות ה-80.

 

לפני כשנתיים הוציא העיתונאי אבי פיטשון ספר אוטוביוגרפי בשם ״ג׳וני הרקוב ומלכת הצמרמורת״ שבמרכזו מתוארת מעורבותו של פיטשון בסצנת הפאנק הישראלית בשנות ה-80. פיטשון היה אז חבר בלהקת האנרכו-פאנק היחידה שפעלה בארץ: ״נ״מ״. בספר הוא מספר על ההשפעות המוזיקליות שלו ושל החוגים בהם הוא הסתובב, על הפעילות השמאל-רדיקלית בה לקח חלק, שהלכה יד ביד עם המוזיקה ששמע ויצר.

 

להקה בולטת ומעט יותר מאוחרת היא ההרכב בעל השם הפרובוקטיבי – ״דיר יאסין״, שאפשר לומר שנוצר כמעין סופר-גרופ, שכן היא הוקמה על ידי אושיות פאנק מוכרות. בניגוד להרכבי אנרכו-פאנק אחרים כגון ״נכי נאצה״ (בה לקח חלק אחד מחברי ״דיר יאסין״, פדריקו גומז), ״דיר יאסין״ ביטאה עמדה פרו פלסטינית מובהקת, אנרכיסטית ורדיקלית, לא בחלה בהעברת מסרים, כולל כאלו של אלימות. ״…אנחנו רוצים לראות את הלהקה כחלק מן הזרם הקטן אך מתגבר של אנשים אשר מטילים בישראל ספק, באתוסים הציוניים שעיצבו וממשיכים לעצב את פני החברה הישראלית. הגיוני מאוד שרבים מאלה שטרחו לקרוא את הדף הזה ירגישו כעס או אי נוחות עם עמדתנו, ואנו מקווים שיהיו אמיצים ופתוחים מספיק בכדי לנסות ולברר מה עומד מאחורי רגש הקורבן התמידי של הישראלים (היהודים) ועד כמה הוא תואם את המציאות״.

כך כתבו חברי ״דיר יאסין״ בחוברת המילים של אלבום הבכורה שלהם.

כיצד להתייחס לתופעה? תשפטו בעצמכם:
בתוכנית: תום גל וניצן אגלנברג על בס ובסיסטים במוזיקה הישראלית

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

עוד פרקים