הקליפים של סטטיק ובן אל

פנזין

בן אל תבורי וסטטיק (וג׳ורדי) הפכו מזמן לסנסציה ישראלית. תוך זמן קצר הם הצליחו להתברג עמוק לתודעה שלנו ולפלייליסט של תחנות הרדיו. אבל בערך באותה מהירות שבה התפרסמו, הם גם הפכו למטרה פופולרית של מבקרי מוזיקה ותרבות, שמנסים להציג אותם כנטע זר, או כדקדנס של המוזיקה הישראלית (ואולי גם הדור הצעיר כולו).

ברשימה קצרה זו, אנסה לטהר את שמם של הצמד ואולי לשפוך מעט אור חיובי על מי שבעיניי הם אחד מצמדי הפופ החשובים של השנים האחרונות.

זהב

שיר האהבה הפשוט הזה, מבוים לקליפ שנראה כמחווה לסרטי ״אסקימו לימון״, שבתורם מהווים מחווה לישראל שמעולם לא התקיימה באמת. הסרט אמנם מציג נוסטלגיה כוזבת, אבל כזו שהפכה לחלק מהתודעה הקולקטיבית שלנו. מין ורסיה על ישראל בפילטר אמריקאי. הקליפ הוא כמו הגזמה של אסתטיקת האסקימו לימון האמריקאית. מודע לעצמו ולמהלך שהוא עושה כשהוא מעצים את מילות השיר המאופיינות במתקתקות כמעט נאיביות, וכתובות במשלב עממי וישיר.

סתם

מעבר להיותו שיר פרידה מרגש באמת, מצליח להעביר את המהלך הרגשי שלו גם עם לחן רקיד.

הלחן שלכאורה עומד בניגוד לתמת השיר, מייצר למעשה את המתח בין כאב הפרידה לבין הניסיון להעמיד  פנים ש״הכל בסדר״, ומלווה את המילים לאורך התהליך שהן מתארות החל מהכעס הראשוני על הפרידה ועד להשלמה המפויסת שמשאירה את הדלת פתוחה.

הקליפ היפהפה מתמודד עם היחס השלילי והביקורת שמגלה התקשורת כלפי היוצרים. הבחינה המתמדת כבזכוכית מגדלת, והתביעה המוזרה מהיוצרים שיהיו גם מודלים לחיקוי מעבר להיותם פרפורמרים ובדרנים.

סלסולים

אחד השירים המוכרים ביותר של הצמד הוא למעשה מין יצירה ארס-פואטית שמסירה את לוט האשליה מעל הקליפ והסגנון כולו. המילים שמתארות שגרת בילוי של חלק גדול מהישראלים, ומצהירות שזה ״מה שאוהבים הישראלים״, כאילו קורצות למאזין ואומרות לו שזה בסך הכל שיר פופ שמח, וזה כל מה שהוא אמור להיות – שיר קיץ שאמור ללוות נסיעה לים.

הקליפ לא מסתיר את כך שצולם באולפן. רקעים פשוטים, תפאורה מינימלית ואביזרי במה משעשעים – כולם כמו רומזים שמדובר פה באשליה. עד סופו של הקליפ, בו המצלמה מתרחקת ו״מגלה״ את הסט כולו הכולל התאורה, המצלמות והצוות.

בתוכנית: ניצן אלגלנברג ואלעד בן הרוש בספיישל אנטי ולנטיין, כנגד כל שגעת האבה המופרכת

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

עוד פרקים