אלטרנטיב פלסטיני בכנען

פנזין

לפני כשנה וחצי שלחה לי חוקרת נפלאה את מאמרו של “נדים כרכבי” (Nadeem Karkabi- نديم كركبي), Staging Particular Difference: Politics of Space in the Palestinian  Alternative Music Scene. עד כה לא מצאתי שני לו בבהירות והענייניות שבו הוא סוקר  את ההתרחשות של היצירה הפלסטינאית האלטרנטיבית במרחב הכנעני והוא ישמש לי כמצפן בקטע שלפניכם.

בשנים האחרונות, החלה להתפתח תרבות מוזיקאלית אלטרנטיבית-פלסטינית משני עברי הקו הירוק. התפתחה תרבות-נגד שמעוררת תגובות חזקות ומציגה קול חדש של מחאה תרבותית, המנסה לעורר מהלך של שינוי בתודעה המקומית והבינלאומית,  הן על ידי יוצרים והן בתגובת הקהל. מחאה דרך המוזיקה נתנה מקום למאבק מסוג חדש, כזה שלא מעודד דיכוי קיצוני או התנגדות אלימה. הדבר איפשר לבטא צורך ורצון של דור חדש שנכון לאתגר את ההבניה החברתית, של ה”אחרות” שנכפתה עליהם, הן מבית והן מחוץ: מחוץ, מבחינת מעמדם כאחר תחת השלטון הישראלי והמשטר הצבאי בשטחי הגדה המערבית; ומבית, סירובם לקבל את הנורמות החברתיות והדתיות השולטות בקהילות שלהם (Karkabi, 2013: 308).

הניסיון ליצור זהות פלסטינאית מודרנית-חילונית-ליברלית נתפסת כאיום בעיני ישראל הליברלית, שמעדיפה לשמר את רעיון ה’ערבי-ישראלי’ על חשבון הרעיון הפלסטינאי הלאומי. אחת ההשלכות הנה פגיעה במרחב היצירה התרבותית והאמנותית שסבל ייצוג דל ושולי, ואף הגיע לצנזורה של ממש. מוזיקה ערבית קוטלגה ונתפשה בתור עוד נספח אתני בתוך הרב-תרבותיות הישראלית. ביטוי לכך אפשר למצוא, בעידוד שיתופי פעולה יהודים-ערבים או ישראלים-פלסטינאים מאז הסכמי אוסלו: הרכבים כמו “בוסתן אברהם” הפכו לאורחים קבועים באירועים דיפלומטים והוצגו כהרכבים מולטי-דתיים יהודים, נוצרים, ומוסלמים, או כמולטי-אתניים, המשלבים בין מזרחיים לפלסטינים ומוצגים כתרבות אחת. כך, הטרמינולוגיה שאומצה מתוך הליברליות הישראלית הביאה לפגיעה במעמדה של הזהות התרבותית הפלסטינאית כשווה או ייחודית. הצגת תכנים פוליטיים בשטחי ישראל הסתיימה פעמים רבות בביטול. אין בכך לומר שלא ניתנה במה ואף עידוד ליצירה של יוצרים פלסטינאים, אך בתנאים שלא מאפשרים מרחב ביטוי ובחינה של זהות לאומית כלשהי (Karkabi,2013: 313).

בעיני, כינון תרבות פלסטינאית עצמאית המשלבת בין לאומיות וסובלנות היא כמעט מן הנמנע במרחב הגיאוגרפי הישראלי. כרכבי מציג טענה שלפיה בעוד החברה הישראלית דחקה את האחרות הפלסטינאית לשוליים, החברה הפלסטינאית אימצה פרקטיקות של מסורתיות בתור מנגנוני הגנה עצמית. אפשר להסביר את התופעה באמצעות הצבעה על העדר של מרחב מטרופוליטני בו יכלה תרבות פלסטינאית לצמוח ולהתפתח. ערים מעורבות השוכנות בפריפריה, כגון רמלה, לוד או עכו, סובלות מהזנחה ורמת אבטלה שאינה מאפשרת התפתחות – ליהודים וערבים כאחד. ערים ערביות כמו טייבה, שפרעם ואפילו נצרת עדיין מתנהלות בצורה שבטית, ומאופיינות בשמרנות דתית חזקה שכמעט ואינה מאפשרת את קבלת האחר. בכדי להימלט מסביבה שכזו, האפשרות הנוחה ביותר לדור הצעיר הוא מעבר לערים יהודיות מרכזיות כמו ירושלים, תל-אביב וחיפה, שמאפשרות עצמאות ואינדיבידואליות. הפעולה של יציאה מהחברה הפלסטינית אם לטובת השכלה או פרנסה, ומול הניכור אל מול החברה הישראלית, היא ההקשר ממנו החלה לצמוח תרבות פלסטינאית אלטרנטיבית (Karkabi, 2013: 314-316).

התפתחות מוסדות תרבות פלסטינים בערים ערביות בתוך ישראל, כגון נצרת, החלה כבר בראשית שנות ה90. מוסדות אלה קמו בדמות היכלי תרבות וחללי בידור הן עצמאיים והן קהילתיים: קבוצות תיאטרון, בתי ספר למוסיקה ומרכזים קהילתיים. אלה, יוזמו מופעי מוזיקה פופולרית ועסקו בקידום התרבות הפלסטינאית. רוב רובם של התכנים הציעו תרבות גבוהה או מופעים לכל המשפחה. רק לעתים רחוקות נערכו מסיבות בהם יכלו צעירים לשתות, לעשן ולרקוד  עד השעות הקטנות של הלילה. בעלי המקומות, לא היו מוכנים לסכן את המוניטין של המקום שלהם ולאבד את הקהל המסורתי יותר, שהיה גם הקהל הקבוע שלהם. בערים גדולות, נוצר מחסור במקומות בילוי בבעלות פלסטינאית, מה שהביא להופעתן של מסיבות בחללים נטושים או לא קבועים, בייחוד בסביבת חיפה. מצב זה הטיב עם מארגני המסיבות וסייע במידת מה לתרבות הפלסטינאית האלטרנטיבית לבטא את האידיאולוגיות שלהם, ובאותה העת לא למשוך תשומת לב מיותרת  מצד הרשויות (Karkabi, 2013: 319).

המצב בשטחי הגדה המערבית, בניגוד למצב בישראל, שונה לחלוטין. במרחב זה השיח אודות הלאומיות הפלסטינאית הוא טריוויאלי ואינו נחשב לטאבו. בערים כמו רמאללה המוזיקה האלטרנטיבית מביעה בקורת ומחפשת ליצור פרובוקציות בסוגיות שהן דווקא חברתיות ולא לאומיות. דת, זהות מינית או מעמד, והאופן שבו מתנהל השלטון המקומי – הם נושאים בוערים, עד כדי כך שנעלמת הנגיעה לשיוך הלאומי. בניגוד לערים בתוך ישראל, רמאללה מציעה מספר לא מבוטל של מועדונים ופאבים שיש ביכולתם לארח מסיבות ואירועי מוזיקה דוגמת אלו שהתחילו להתפתח בכרמל. אולם, בסביבה זאת להיות אלטרנטיבי נקשר למעמד פוליטי פנימי שנוכחותו בולטת בעיר.

מאז הסכמי אוסלו הפכה רמאללה דה-פקטו לבירתה של התרבותית והכלכלית של הפלסטינים. פוליטיקאים נאו-ליברלים תפסו עמדות מפתח ובעזרת תכניות סיוע נדיבות מחו”ל הביאו לפריחה של העיר. משום כך, החל עיור של הסביבה לצורכי עבודה, נוסף על שובם של גולים ששבו לאחר שנים ממדינות המערב והביאו איתם הון כספי ותרבות שצברו. בתוך תהליך בניית הישות הפלסטינית החלו נוצרים מעמדות חדשים. אורח חיים אלטרנטיבי בקרב המעמד הגבוה ברמאללה התבטא בעיקר בצריכת תרבות מערבית ידועה או פופ ערבי. עם הזמן, החלה גם היצירה המקומית לגרום להתעניינות והוצגה כפולקלור מקומי או אומנות גבוהה מקומית. משום שזו נצרכה על ידי המעמד הגבוהה ונתמכה על גופים זרים שביקשו לקדם תרבות מקומית, נוצר מצב בו משתלם יותר ליוצרים האלטרנטיביים להופיע בגדה מאשר בישראל.

ההפרדה בין המעמדות הביאה לכך שיוצרים הופיעו בעיקר במקומות נחשקים ובפני מעמד הגבוה ותורמים מחו”ל, בעוד תושבים ממחנות הפליטים או בעלי העדפות מיניות שרצו לרקוד לא הרשו להיכנס. בקרב היוצרים ישנם חילוקי דעות ביחס לסוגיה זו. בעוד חלקם מעדיפים קהל ישוב ואולם מלא, ישנם המאשימים את המעמד הגבוה בנצלנות פושעת של ההגמוניה. גם ההתמודדות מול המשטרה הפלסטינאית שונה מאד מאשר בתחומי ישראל, ופעמים רבות מדליקים בעלי המועדונים והפאבים את האור בחצות- רק בכדי לא להיכנס לעימות עם המשטרה. מתוך כך, נוצר מצב שבו מותירים למבקרים זרים ולבעלי מעמד גבוה חופש תרבותי מוחלט, בעוד שרוב התושבים סובלים מאכיפה משטרתית-דתית של חוקים מוסלמים, כגון צום בזמן הרמדאן ואף התערבות במתירנות מינית. (Karkabi, 2013: 320-322)

אסיים בנקודה זו, אני חב תודה עמוקה ל “נדים כרכבי” (Nadeem Karkabi- نديم كركبي), על המחקר המרתק. עלי להוסיף כי ניסיתי להימנע ככל הניתן מהטיה כלשהי או טון ביקורתי.  

(כתב: תום גל)

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

עוד פרקים